גמלה בחנות לאמצעי תאורה (מחידושי המחבר) (5)

בינואר השנה נכנס לתוקף הסכם "פנסיה לכל עובד", שאמור לאפשר לכל עובד במדינה, כולל מלצרים, עוזרות בית, מטפלות ומאבטחים, לקבל פנסיה בגיל הפרישה. זהו צעד חברתי חשוב ואף הכרחי - בתנאי שמילת המפתח היא "לאפשר".

במסגרת "שעת חברה" בעבודה קבלנו הרצאה קצרה על הנושא, ומתברר שהמילה הנכונה היא "לחייב". נניח שאני מעסיק גנן; אם אני מעסיק אותו מעבר לתקופה מינימלית כלשהי, שקבועה בהסכם, עלי להפריש לו כספים לפנסיה. עד כאן - טוב ויפה. אלא מאי? הגנן לא יכול לסרב. יתרה מזו, הוא חייב להפריש מכספיו שלו לאותה קרן פנסיה, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. מובן שהגנן יטיל את ההפרשה עלי כמעסיק - דהיינו, מחיר העסקתו יעלה. אבל זה לא העניין. הסכומים הם קטנים - אחוזים בודדים שמספרם אמור לעלות בשנים הקרובות; בכל מקרה, על שכר של כ- 500 ש"ח בחודש (למשל, בייביסיטר לכמה שעות מדי כמה ימים), מדובר בעשרות בודדות של שקלים ואולי אף פחות.

הנושא הוא עקרוני: האם מותר למדינה להכריח אדם לנהל את כספיו בצורה כלשהי? דהיינו, האם מותר למדינה לומר, "מתוך המשכורת שלך, עליך לחסוך כך וכך?"


לעונים "הן", השלב הבא יכול להיות זה: יצא חוק שאוסר על הימורים בלוטוטו למיניהם ביותר מ- 10% מהשכר. הרי אנשים שמהמרים בסכומים גדולים יותר מהווים נטל על המדינה. אבל למה לעצור כאן? בואו נחליט, כפי שמייעצים כלכלני משפחה, שאסור להוציא יותר משליש השכר על דיור. לעומת זאת, יש להוציא לפחות רבע מהשכר על חינוך, כולל תשלומים למוסדות חינוך (כולל חינוך על-יסודי, כמובן), ציוד, הסעות וכן הלאה. יודעים מה? למה שלא נקבע בדיוק לאן הולך הכסף - אילו ספרים לקנות, לאיזה גן לשלוח את הילד ואולי גם איזה מזון לקנות, כי הרי אם האדם הפשוט יקנה מזון מזיק, סביר להניח שבגיל מבוגר הוא יחלה ויזדקק לסיוע מהמדינה.


הפטרנליזם הבוטה שבא כאן לידי ביטוי הוא חלק מאותו הלך רוח, לפיו "אנחנו יודעים יותר טוב ממך". אנחנו, עורכי העיתון, יודעים הכי טוב מה אתה אוהב ולכן זה מה שנפרסם. אנחנו, קברניטי הערוצים המסחריים, יודעים מה מסעודה משדרות אוהבת, והרי כולכם מסעודה משדרות, ולכן אנחנו נחליט מה לשדר. אנחנו, רבנים ופקידי דת, יודעים טוב יותר מה המשמעות של "להיות יהודי", ולכן אנחנו נקבע את הקריטריונים לכך, ואנחנו גם נקבע את הסטטוס קוו.


בסופו של דבר, אותם גננים ומלצרים הם אנשים בוגרים, ויש להם היכולת להחליט בעצמם איך לנהל את כספם. רוצים פנסיה? בבקשה; המעסיק חייב להפריש לכם כספים, ובצדק. אין על-כך בכלל ויכוח. לא רוצים? בבקשה, קחו את אותה תוספת קטנה מהמעסיק ועשו בה כרצונכם. יתרה מזו, אני בתור מעסיק יכול להציע לכם משכורת גבוהה יותר אם תוותרו על הפנסיה - וזכותכם לקבל זאת. בתנאי, כמובן, שבתור אנשים בוגרים אתם גם מבינים, שבגיל מאוחר לא תוכלו לבוא בטענות לאיש מלבד לעצמכם על כך שאין לכם ממה לחיות.


שני דברים נוספים מעיבים על העניין: האחד הוא מודעות. בן עשרים שרק משתחרר מהצבא, ואפילו בן שלושים שכבר עובד כמה שנים, כלל לא מודעים לצורך לחסוך לפנסיה. לכל היותר הם חושבים ש"כדאי לחסוך ליום גשום". פעמים רבות היום הגשום מגיע בצורת רצון עז לנפוש בתאילנד, או לרכוש מכונית גדולה יותר, והופ - הלכו החסכונות.

הדבר השני שחסר הוא פשטות. לכאורה, פתיחת קרן פנסיה לעובד כוללת חתימה על מספר מסמכים ופיקסוסם - ותו לא. את זאת עוד נראה. אבל באיזו קרן פנסיה לפתוח תוכנית? באיזה מסלול? עם אילו אפיקי השקעה? טוב, אם התשובות לכל השאלות הללו היו פשוטות, מקצועות כגון סוכני ביטוח ויועצי מס היו מתרוקנים מתוכן ונעלמים. המממ... אני מריח קונספירציה.