מוציא חלקי משחק מהתחרות ומנקה אותם (4, 4)

מדיח כלים - איזה מכשיר שימושי. חוסך שעות של עמידה ליד הכיור; מאבק בעשרות צלחות, כוסות, מזלגות, סכינים וכיוצא באלה; חוסך סבון כלים ומים (אמנם על חשבון חשמל); בקצרה - מכשיר נהדר.

אז למה, לכל הרוחות, אני צריך לשטוף את הכלים לפני שאני מכניס אותם למדיח? משל למה הדבר דומה?

• אתה רוצה לחשב כמה זה 27 כפול 45 במחשבון, אבל כדי שהמחשבון יוכל לבצע את החישוב המסובך, עליך לחשב עבורו תחילה את המכפלות 7x4, 7x5, 2x4 ו- 2x5.
• את נכנסת למכונית, אולם טרם התנעתה את צריכה לדווש מספר שניות דרך חור ברצפת הרכב (דמיינו "פרד פלינסטון").
• אתה מעוניין לאפות עוגה. אתה מכין את הבלילה והמילוי, שופך הכל לתוך תבנית אפייה משומנת ומחמם את התנור ל- 200 מעלות. חצי דקה טרם כניסת העוגה לתנור, אתה מדליק נר קטן, מהנרות הקטנים שמקבלים בערכות להדלקת נרות שבת ביום שישי ברחובות מסוימים בירושלים, ומחזיק את התבנית מעל הלהבה. התבנית הרי לא יכולה להיכנס ללא חימום מקדים לתנור.
• את ניגשת לצחצח שיניים. טרם הצחצוח במברשת הרגילה, על שינייך לעבור נקיון מקדים ע"י מברשת קטנה.
• אתה מעוניין לקבל שירות ממשרד ממשלתי. אתה ניגש לפקיד אבל דקה לפני אתה ממלא עשרות טפסים שמקצרים את משך העבודה שלו (הממממ....)

אתם מבינים את הרעיון. איזה תכנון לקוי, איזה באג בדיזיין, איזו אווילות - וזה, כמובן, לא הגרוע ביותר. הגרוע ביותר הוא שהאנושות, אם אפשר לקרוא לה כך, מקבלת את זה בשוויון נפש! מובן, חייבים לשטוף את הכלי לפני שמכניסים אותו למדיח, הרי המדיח לא מסוגל לטפל בלכלוכים גדולים/קשים/שומניים/חומציים/טעימים/דוחים. סליחה? אז שמי שמתכנן מדיחי כלים, שיתכנן אותו יותר טוב, כך שיוכל לטפל בכל הלכלוכים. זה תפקידו. אם אני עומד ושוטף את הכלי, בשביל מה אני צריך מדיח?

גמלה בחנות לאמצעי תאורה (מחידושי המחבר) (5)

בינואר השנה נכנס לתוקף הסכם "פנסיה לכל עובד", שאמור לאפשר לכל עובד במדינה, כולל מלצרים, עוזרות בית, מטפלות ומאבטחים, לקבל פנסיה בגיל הפרישה. זהו צעד חברתי חשוב ואף הכרחי - בתנאי שמילת המפתח היא "לאפשר".

במסגרת "שעת חברה" בעבודה קבלנו הרצאה קצרה על הנושא, ומתברר שהמילה הנכונה היא "לחייב". נניח שאני מעסיק גנן; אם אני מעסיק אותו מעבר לתקופה מינימלית כלשהי, שקבועה בהסכם, עלי להפריש לו כספים לפנסיה. עד כאן - טוב ויפה. אלא מאי? הגנן לא יכול לסרב. יתרה מזו, הוא חייב להפריש מכספיו שלו לאותה קרן פנסיה, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. מובן שהגנן יטיל את ההפרשה עלי כמעסיק - דהיינו, מחיר העסקתו יעלה. אבל זה לא העניין. הסכומים הם קטנים - אחוזים בודדים שמספרם אמור לעלות בשנים הקרובות; בכל מקרה, על שכר של כ- 500 ש"ח בחודש (למשל, בייביסיטר לכמה שעות מדי כמה ימים), מדובר בעשרות בודדות של שקלים ואולי אף פחות.

הנושא הוא עקרוני: האם מותר למדינה להכריח אדם לנהל את כספיו בצורה כלשהי? דהיינו, האם מותר למדינה לומר, "מתוך המשכורת שלך, עליך לחסוך כך וכך?"


לעונים "הן", השלב הבא יכול להיות זה: יצא חוק שאוסר על הימורים בלוטוטו למיניהם ביותר מ- 10% מהשכר. הרי אנשים שמהמרים בסכומים גדולים יותר מהווים נטל על המדינה. אבל למה לעצור כאן? בואו נחליט, כפי שמייעצים כלכלני משפחה, שאסור להוציא יותר משליש השכר על דיור. לעומת זאת, יש להוציא לפחות רבע מהשכר על חינוך, כולל תשלומים למוסדות חינוך (כולל חינוך על-יסודי, כמובן), ציוד, הסעות וכן הלאה. יודעים מה? למה שלא נקבע בדיוק לאן הולך הכסף - אילו ספרים לקנות, לאיזה גן לשלוח את הילד ואולי גם איזה מזון לקנות, כי הרי אם האדם הפשוט יקנה מזון מזיק, סביר להניח שבגיל מבוגר הוא יחלה ויזדקק לסיוע מהמדינה.


הפטרנליזם הבוטה שבא כאן לידי ביטוי הוא חלק מאותו הלך רוח, לפיו "אנחנו יודעים יותר טוב ממך". אנחנו, עורכי העיתון, יודעים הכי טוב מה אתה אוהב ולכן זה מה שנפרסם. אנחנו, קברניטי הערוצים המסחריים, יודעים מה מסעודה משדרות אוהבת, והרי כולכם מסעודה משדרות, ולכן אנחנו נחליט מה לשדר. אנחנו, רבנים ופקידי דת, יודעים טוב יותר מה המשמעות של "להיות יהודי", ולכן אנחנו נקבע את הקריטריונים לכך, ואנחנו גם נקבע את הסטטוס קוו.


בסופו של דבר, אותם גננים ומלצרים הם אנשים בוגרים, ויש להם היכולת להחליט בעצמם איך לנהל את כספם. רוצים פנסיה? בבקשה; המעסיק חייב להפריש לכם כספים, ובצדק. אין על-כך בכלל ויכוח. לא רוצים? בבקשה, קחו את אותה תוספת קטנה מהמעסיק ועשו בה כרצונכם. יתרה מזו, אני בתור מעסיק יכול להציע לכם משכורת גבוהה יותר אם תוותרו על הפנסיה - וזכותכם לקבל זאת. בתנאי, כמובן, שבתור אנשים בוגרים אתם גם מבינים, שבגיל מאוחר לא תוכלו לבוא בטענות לאיש מלבד לעצמכם על כך שאין לכם ממה לחיות.


שני דברים נוספים מעיבים על העניין: האחד הוא מודעות. בן עשרים שרק משתחרר מהצבא, ואפילו בן שלושים שכבר עובד כמה שנים, כלל לא מודעים לצורך לחסוך לפנסיה. לכל היותר הם חושבים ש"כדאי לחסוך ליום גשום". פעמים רבות היום הגשום מגיע בצורת רצון עז לנפוש בתאילנד, או לרכוש מכונית גדולה יותר, והופ - הלכו החסכונות.

הדבר השני שחסר הוא פשטות. לכאורה, פתיחת קרן פנסיה לעובד כוללת חתימה על מספר מסמכים ופיקסוסם - ותו לא. את זאת עוד נראה. אבל באיזו קרן פנסיה לפתוח תוכנית? באיזה מסלול? עם אילו אפיקי השקעה? טוב, אם התשובות לכל השאלות הללו היו פשוטות, מקצועות כגון סוכני ביטוח ויועצי מס היו מתרוקנים מתוכן ונעלמים. המממ... אני מריח קונספירציה.

הצייר שאינו יהודיה (4)

היום, יום שישי, אחרי הצהריים, הצלחנו לתפוס כמה שעות מנוחה, כאשר הזאטוט נרדם. שכבנו במיטה עם טלוויזיה דולקת, דקות ספורות לפני שינה. הערוץ הנבחר היה ערוץ אחד, שהוא כחמישית מסך הערוצים שאנו קולטים. למי שלא מכיר, נדמה לי שזה ערוץ 11 ב"הוט". אתם יודעים, רשות השידור הישנה והטובה.
כפי שהורגלנו בערוץ הראשון, ולא משנה באיזו תוכנית, התפאורה, המשתתפים, התאורה, הפונטים - כולם לוקים בחוסר עניין משווע, אם כי ברור שהמטרה כאן היא שתשומת הלב של הצופים (כל הארבעה) לא תוסט מהנושא החשוב שלשמו התכנסנו.
ובכן, כנראה במסגרת רצועת תוכניות דת, זכינו לשטוף את העיניים בתוכנית ששמה, אם זכרוני אינו מטעה, "שאלת רב". כיאה לעידן המודרני, לפנינו תוכנית אינטראקטיבית בה הצופים מתקשרים ושואלים שאלה, והמנחה מפנה אותה למומחה שיושב לצידו. עד כאן, תוכנית סטנדרטית שכבר ראינו כמוה רבות. אלא שכאן המומחה הוא רב צעיר, והשאלות הן קושיות כבדות משקל בענייני דת ומצוות. שאלות לדוגמא:

• השנה חל ליל הסדר במוצ"ש; האם מותר לאכול חמץ בשבת בבוקר?
• אדם שאינו מסוגל לשתות יין, ואין מישהו שיכול לשתות במקומו, האם הוא יכול במקום זאת לברך על ... (כאן פספסתי מילה)?
• אדם קטוע יד, האם רשאי להניח תפילין על היד השניה? ואם הוא קטוע שתי ידיים, האם הוא פטור מהנחת תפילין על היד?
• יהודי שחי בחו"ל נשא לאשה גויה בת המקום. לאחר מכן הוא חזר בתשובה ולארץ, וחשק בריבה כשרה. האם עליו להתגרש? (התשובה, אגב, היא שלפי ההלכה - לא, כי אשתו "היא רק גויה" או משהו כזה).

אכן, שאלות הרות גורל שלבדן ראויות לפוסט. אבל לא הייתי מתעכב על כך אילולא טיעון מעניין של הרב, שבא כתשובה לשאלה שפספסתי. מובן שעבודה לאחר הדלקת נרות שבת אסורה, אפילו על האישה. אבל, אם האישה יודעת טרם ההדלקה כי יש מטלה שעליה לעשות לאחריה, הרי שיכולה היא לומר בעת ההדלקה "מתנה אני", וכך ההדלקה נעשית מותנית (אני משאיר את הפירושים לקוראים). בכל מקרה, אני הייתי בטוח שהמשפט הבא יהיה בסגנון:

"לחלופין, יכול הבעל לומר "באתי לעזרה", שאז יכול הוא לבצע את המטלה במקומה, אלא אם האישה מספיקה לומר קודם "בן-גוריון, כדור-הארץ", שאז היא היא המנצחת".

ביום מוצלח, הדייג מביא לשוק אלמנט זמר מזרחי (7)

"עבודה עברית" הוא אוסף של ביצועים מחודשים לשירים ישראלים בהפקת גלי צה"ל. בפעם הראשונה הופק אוסף כזה לכבוד שנת ה- 50 למדינה, ובהתאם הופיעו בו 50 שירים בגרסאות כיסוי. בזכרוני נחרתו שניים: "למה לא אמרת לי" בביצוע מקורי של אריק לביא, כוסה ע"י "הזבובים" (דן תורן, מאור כהן ואחרים); ו"זמר שלוש התשובות" של רבקה זוהר הושר ע"י זהבה בן. אינני יודע מדוע דווקא שני אלה נשלפים בקלות מן הזכרון - ייתכן כי הם הושמעו שוב ושוב בגלגל"צ ודומיה.

כעת עומד לצאת, או שכבר יצא, אוסף חדש כזה - כפי שנחשתם, לכבוד 60 שנות קיומה של המדינה. ומדוע אני מספר לכם כל זאת? כי לפני מספר ימים שמעתי שיר מתוך האלבום החדש: שירו הנפלא של עוזי חיטמן, "ניגונה של השכונה", שהפך לקלאסיקה בעיני בביצועו של יזהר כהן, הושם, למרבה הצער, בפיו של שלומי שבת.

אין לי דבר אישי נגד מר שבת. אין לי דבר גם בעדו. אבל הביצוע שלו לשיר המקסים הזה גובל בהתעללות בילדים. אני לא רוצה להכליל אבל אני אעשה זאת אף על פי כן: עוד לא שמעתי גרסת כיסוי לשיר יפה, שבה נוספו אלמנטיים "מזרחיים" (דהיינו, בעיקר סלסולים), שנשמעה טוב. אני רוצה להבהיר חד משמעית: זה לא שאני נגד גרסאות כיסוי. שמעתי מוצלחות פחות ומוצלחות יותר, אבל ביצועים מחודשים מסולסלים - כאלה עוד לא שמעתי אפילו בינוניים.

אני שונא סלסולים. ייתכן שזה בגנים האשכנזים, או בבית הגידול החף מכל סלסול. בילדותי סלסולים היו נחבאים אל הכלים, וככל הנראה באו לידי ביטוי במועדונים נידחים ברמלה. ברדיו ובטלוויזיה הם לא נשמעו; אני זוכר הופעה מגושמת בתוכנית שישי כלשהי, של אשה ממוצעת ובלתי ידועה, ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משהו דומה לשירה מזרחית. הייתה זו מרגלית צנעני, ואינני זוכר מה היא שרה.

אינני קובע אם זה טוב או רע; אלו הן העובדות. שנים רבות לא נחשפתי לזמר ים-תיכוני, וכיום, לומר זאת בעדינות, קשה לי לשמוע אותו. אינני קובע גם אם מוצדק היה מצד ה"ממסד" לדחוק את הזמר היבבני הזה לשוליים ולא לאפשר לו לתפוס את מקומו בתרבות הישראלית הממוסדת טרם שנות התשעים - למיטב ידיעתי המוגבלת, ולטענת זמרים ואמרגנים בתחום, קלטות שמע מקוריות יותר או פחות הסתובבו בארץ, בכמות שהצדיקה ביטוי כלשהו במיינסטרים. שוב, ההסטוריה בעינה עומדת וכרגע, לפחות, לא ניתנת לשינוי - הן ההסטוריה הכללית והן ההתנהלות הפרטית שלי.

וזה לא שזמרים מזרחיים חייבים לשיר עם סלסולים. יזהר כהן, גלי עטרי, עפרה חזה, אתי אנקרי, רוחמה רז (זרגרי במקור), הראל סקעת, בועז שרעבי המוקדם (עד גבול מסוים), מיכה שטרית, יובל בנאי, אפילו שושנה דמארי ואפשר גם לצרף את דנה אינטרנשיונל - כולם יוצאי עדות הסלסול שלא חטאו בו. אז למה חייבים לדחוף איזו "עוואנטה" לצליל יפה?

יש לזה מקבילה, ברמה מסוימת, באמריקה. גם שם יש גל של גרסאות כיסוי, ופעמים רבות נוטים לדחוף פנימה אלמנטים היפ-הופיים - או, אה, אהא, יו, ושאר הברות קוּליות וחסרות פשר. גם זה בדרך-כלל פוגם, אבל בעוד אלה תוספות לא הרמוניות, שלא משפיעות על המלודיה עצמה, הסלסול מרגיש לי "נדחף". באותו ביצוע ששמעתי, אגב, בתוכנית "ארבע אחר הצהריים", ממש יכולתי לחוש כיצד האדון שבת מנסה לדחוף פה סלסול ושם סלסול, אולי כדי לבדל עצמו מהביצוע המקורי, אולי כדי למשוך את קהל רוקדי השולחנות, אינני יודע. זה פשוט נשמע רע. צר לי על יצירות מופת, או על סתם שירים יפים, שהופכים ממשהו שלם לצירוף של מילים יפות ומלודיה מעוותת. כך בשיר הזה, כך ב"חלומות" (ביצוע חלומי של רוחמה רז, ביצוע חלום בלהות של אייל גולן), ובמידה מסוימת, אם כי פחותה, גם ב"היום, היום" (דורית ראובני, שרית חדד) וב"זמר שלוש התשובות".

די לסלסול!

באוגנדה נמכרו תפוחים בזול? (4, 5)

אני לא יודע אם זה ייחודי למדהימה שלי*, או שזה אופייני לנשים רבות. תאמרו לי אתם.
תוך כדי מסע קניות שגרתי, נתקלת המדהימה במוצר אשר, נאמר זאת בעדינות, הצורך שלנו בו מוטל בספק. מקדם אותנו שלט: במבצע! המוצר נבחן אנה ואנה, ואז מתפתח דיאלוג כזה:

"רק 30 שקלים!" היא קוראת באושר.
"אבל אנחנו לא צריכים את זה," אני מנסה.
"אולי נצטרך בעתיד."
"אז נקנה בעתיד."
"אבל עכשיו זה במבצע."
"לכי תדעי, אולי יהיה מבצע יותר טוב."

או אז מגיע הטיעון המנצח:

"אבל במקור זה 600 שקלים!"

או, יש לנו כאן 95% הנחה. הנקודה שברורה לי היא, כמובן, שזה בכלל לא משנה כמה זה עלה במקור. הנקודה שפחות ברורה לי היא, אם כך, למה לה לא משנה כמה עולה להם לייצר את המוצר? הרי שלפי אותו הגיון, אם עלות ייצור המוצר (ונתחשב באריזה, הובלה, אחסון וכל השאר) היא שקל וחצי, הרי שאנחנו נדפקים ב- 95%, כי "הם" קבלו הנחה של 95% במכירת המוצר**. אז למה שנקנה בכזה מחיר רע?
הגיון של נשים. אני לא מבין כיצד המילה "מבצע" מהלכת עליהן קסם. חוויתי אפילו מצב שבו בטלוויזיה נאמרה אותה מילה, והיא זו שגרמה לה להרים את הראש ולהתעניין בפרסומת.
איכשהו, תמיד מסתבר בדיעבד שאני פשוט לא מבין, שלמעשה לא רק שאנחנו צריכים את המוצר ומשתמשים בו, גם לא ברור איך הסתדרנו בלעדיו; ומאותו רגע אותו מוצר הופך לבן-בית, ואנו קונים אותו גם כשיש הנחה רק של 20%, וזאת לאחר העלאה של כ- 30% במחיר המקורי.
אגב, הטענה שלי ש"אולי יהיה מבצע יותר טוב בעתיד" נשארת תמיד ללא מענה. אני מניח שהתשובה היא לאורך הקווים של "מצוין, נקנה גם אז".

* שאני אוהב מאד מאד.
** ולמעשה הרוויחו 2000%; אם הייתי רוצה לדייק, הייתי מציע מעט יותר מ- 15 שקלים לייצור המוצר.