ספר על הפשע שעוון מבולבל עוקב אחריו (4, 5)

ובכן, החלטתי לחטוא בתרגום. ריימונד סמוליאן כתב את "האם אלהים הוא טאואיסט" בשנת 1977, ואני נתקלתי בטקסט בספר "The Mind's I" (מומלץ). הספר, בעריכתם של דאגלס הופשטטר (מחבר "גדל, אשר, באך") ודניאל דנט, הוא אסופת מאמרים ופרקי סיפורים בנושאים שבין אדם למוחו - נפש, שכל, תבונה, נוירולוגיה ושאר ירקות. בין הכותבים אפשר למצוא את ריצ'רד דוקינס ("הגן האנושי") וסטניסלב לם ("כנס העתידנים").
"האם אלהים הוא טאואיסט" הוא שיחה קולחת בית בן-תמותה מיוסר לאלהים - קטנוני, מתחכם, נתפס למילים, פלספן ווכחן. כמו שאני אוהב אותו.

בן-תמותה: ולכן, הו אלהים, אני מתפלל אליך, אם יש בך טיפת רחמים כלפי יצור סובל זה, פטור אותי מהרצון החופשי.
אלהים: אתה דוחה את המתת הגדולה ביותר שהענקתי לך?
בן-תמותה: איך יכול אתה לכנות את זה שנכפה עלי - מתת? יש לי רצון חופשי, אבל לא מבחירה שלי. מעולם לא בחרתי בחופשיות להיות בעל רצון חופשי. אני בעל רצון חופשי, בין אם אני אוהב את זה אם לאו!
אלהים: מדוע תרצה לא להיות בעל רצון חופשי?
בן-תמותה: משום שרצון חופשי משמעו אחריות מוסרית, ואחריות מוסרית היא יותר משאני מסוגל לשאת!
אלהים: מדוע, בעיניך, אחריות מוסרית כה בלתי נסבלת?
בן-תמותה: מדוע? באמת שאינני מסוגל לנתח מדוע; אני יודע רק שכך היא בעיניי.
אלהים: בסדר, אם כך נניח שאני פוטר אותך מהאחריות המוסרית אבל מותיר אותך בעל רצון חופשי. האם זה יספק אותך?
בן-תמותה: לא, אני חושש שלא.
אלהים: אה, כמו שחשבתי! אז אחריות מוסרית היא לא הפן היחיד של רצון חופשי שאליו אתה מתנגד. מה עוד מטריד אותך ברצון חופשי?
בן-תמותה: עם רצון חופשי יש באפשרותי לחטוא, ואינני רוצה לחטוא!
אלהים: אם אינך רוצה לחטוא, מדוע אתה חוטא?
בן-תמותה: אלהים שבשמיים! אינני יודע מדוע אני חוטא, אני פשוט חוטא! פתויים רעים מופיעים, וככל שאני מנסה, אני לא מצליח לעמוד בהם.
אלהים: אם באמת אינך מסוגל לעמוד בהם, הרי שאתה לא חוטא מרצונך החופשי ולכן (לפחות לפי דברי) אינך חוטא כלל.
בן-תמותה: לא, לא! אני חש שאם רק הייתי מנסה יותר חזק הייתי יכול להמנע מחטא. אני מבין שהרצון הוא אינסופי. אם אדם מעוניין בכל לבו לא לחטוא, הוא לא יחטא.
אלהים: ובכן, אתה צריך לדעת. האם אתה אכן מנסה ככל יכולתך להמנע מחטא?
בן-תמותה: בכנות, אינני יודע! באותו הזמן, אני חש שאני מנסה ככל יכולתי, אבל בדיעבד, אני חושש שאולי לא ניסיתי די!
אלהים: כלומר, במילים אחרות, אתה לא באמת יודע אם חטאת או לא. כלומר, האפשרות קיימת שלא חטאת כלל!
בן-תמותה: ודאי שהאפשרות קיימת, אבל ייתכן שכן חטאתי, והמחשבה הזו היא שמפחידה אותי!
אלהים: מדוע המחשבה שחטאת מפחידה אותך?
בן-תמותה: אינני יודע מדוע! קודם כל, יש לך מוניטין לעונשים מבעיתים למדי בעולם הבא!
אלהים: אה, זה מה שמטריד אותך! למה לא אמרת מיד בהתחלה, במקום כל הדיבור השולי הזה על רצון חופשי ואחריות? מדוע לא בקשת ממני פשוט לא להעניש אותך על חטאיך?
בן-תמותה: אני חושב שאני מספיק מציאותי בכדי לדעת שאתה לא תענה לבקשה כזו!
אלהים: מה אתה אומר! יש לך ידע מציאותי לגבי הבקשות שלהן אני נענה, מה? ובכן, אומר לך מה אעשה. אתן לך רשות מיוחדת מאד לחטוא כאוות נפשך, ואני נותן לך את דברתי שמיימית שלא אעניש אותך כלל. מוסכם?
בן-תמותה: לא, לא, אל תעשה את זה!
אלהים: מדוע לא? אתה לא מאמין לדברתי השמיימית?
בן-תמותה: ברור שכן! אבל אינך רואה, אינני רוצה לחטוא! יש בי תעוב עז לחטא, מעבר לעונש הכרוך בו.
אלהים: אם כך אלך איתך הלאה. אסיר ממך את אותו תעוב לחטא. הא לך גלולת פלא! בלע אותה ותאבד כל תעוב לחטא. בהנאה ובשמחה תחטא, לא תתחרט ולא תחוש בתעוב, ועדיין אני מבטיח שלא תענש, לא בידי, לא בידך ולא בידו של אף אחד אחר. ימיך יהיו מלאי אושר. הנה הגלולה!
בן-תמותה: לא, לא!
אלהים: האם אינך בלתי הגיוני? אני מסיר אפילו את התעוב שלך לחטא, שהיה המכשול האחרון.
בן-תמותה: ואף על פי כן לא אבלע אותה!
אלהים: מדוע לא?
בן-תמותה: אני מאמין שהגלולה תסיר את התעוב העתידי שלי כלפי חטא, אבל התעוב הנוכחי דיו בכדי למנוע ממני להסכים לבלוע אותה.
אלהים: אני מצווה עליך לבלוע אותה!
בן-תמותה: אני מסרב!
אלהים: מה, אתה מסרב מרצונך החופשי?
בן-תמותה: כן!
אלהים: אז מסתבר שהרצון החופשי שימושי למדי, הלא כן?
בן-תמותה: אינני מבין.
אלהים: האם אינך שמח שיש לך רצון חופשי לסרב להצעה מגונה כזו? איך היית מרגיש אילו הכרחתי אותך לבלוע אותה, בין אם תרצה בכך אם לאו?
בן-תמותה: לא, לא, בבקשה אל תעשה זאת!
אלהים: ודאי שלא אעשה זאת. אני רק מנסה להבהיר נקודה. טוב, אומר כך: במקום להכריח אותך לבלוע את הגלולה, נניח שאענה לבקשתך המקורית ואפטור אותך מהרצון החופשי - אבל עם ההבנה שברגע שאינך חופשי, אז תבלע את הגלולה.
בן-תמותה: ברגע שהרצון החופשי שלי נעלם, כיצד אני יכול לבחור לבלוע את הגלולה?
אלהים: לא אמרתי שתבחר בכך; רק אמרתי שתבלע אותה. אתה תפעל, בוא נאמר, לפי חוקים דטרמיניסטיים טהורים, כאלה שלפיהם, כעובדה, אתה תבלע אותה.
בן-תמותה: אני עדיין מסרב.
אלהים: אתה מסרב, אם כן, להצעתי לפטור אותך מהרצון החופשי. מעט שונה מהתפילה המקורית שלך, לא?
בן-תמותה: עכשיו אני מבין לאן אתה חותר. הטיעון שלך גאוני, אבל אני לא משוכנע שהוא נכון. יש מספר נקודות שנצטרך לעבור עליהן שוב.
אלהים: בוודאי.
בן-תמותה: שני דברים שאמרת נראים לי סותרים. ראשית אמרת שאדם לא יכול לחטוא אלא מתוך רצונו החופשי. אחר-כך הצעת לתת לי גלולה שתשלול ממני את הרצון החופשי, ואז אוכל לחטוא כמה שארצה. אבל אם לא יהיה לי רצון חופשי, אז לפי טענתך הראשונה איך אוכל לחטוא?
אלהים: אתה מבלבל שני חלקים נפרדים של השיחה שלנו. לא אמרתי שהגלולה תשלול ממך את הרצון החופשי, אלא רק שהיא תסיר את תעובך מחטא.
בן-תמותה: אני חושש שאני מעט מבולבל.
אלהים: טוב, אם כך בוא נתחיל מהתחלה. נניח שאני מסכים לפטור אותך מהרצון החופשי, אבל עם ההבנה שאז תבצע כמות עצומה של מעשים שכעת אתה מחשיב כחטאים. טכנית לא תחטוא שכן לא תבצע את המעשים מתוך רצונך החופשי. והמעשים לא ישאו כל אחריות מוסרית, אשמה מוסרית או עונש. יחד עם זאת, המעשים יהיו מהסוג אותו אתה מחשיב כיום כבעלי חטא; כולם יהיו בעלי אותה תכונה אליה אתה כיום חש תעוב, אבל התעוב שלך יעלם; כך שלא תחוש תעוב כלפי המעשים.
בן-תמותה: לא, אבל יש בי תעוב נוכחי כלפי המעשים, ודי בו בכדי למנוע ממני לקבל את הצעתך.
אלהים: הממ! תן לי להבין. אתה כבר לא מעוניין שאפטור אותך מהרצון החופשי?
בן-תמותה (בחוסר רצון): לא, אני מניח שלא.
אלהים: טוב, אני מסכים לא לפטור אותך. אבל עדיין לא ברור לי מדוע אתה כעת לא מעוניין להפטר מהרצון החופשי. הסבר לי שוב.
בן-תמותה: משום, כמו שאמרת לי, שללא רצון חופשי אני אחטא יותר מכפי שאני חוטא כעת.
אלהים: אבל אמרתי לך שללא רצון חופשי אינך יכול לחטוא.
בן-תמותה: אבל אם אבחר כעת להפטר מהרצון החופשי, כל מעשי העתידיים הרעים יהיו חטאים, לא של העתיד, אלא של הרגע הנוכחי שבו אני בוחר לא להיות בעל רצון חופשי.
אלהים: נשמע כאילו אתה לכוד, לא?
בן-תמותה: ודאי שאני לכוד! הצבת אותי במצב נורא של כפל משמעות! כעת, מה שלא אעשה, אטעה. אם אשמור על הרצון החופשי, אמשיך לחטוא, ואם אזנח את הרצון החופשי (בעזרתך, כמובן) אחטא בעצם המעשה.
אלהים: אבל לפי אותו הגיון, הצבת גם אותי במצב של כפל משמעות. אני מוכן להשאיר לך רצון חופשי או לשלול אותו ממך לפי בחירתך, אבל אף אחת מהאפשרויות לא מספקת אותך. אני רוצה לעזור לך, אבל נראה שאני לא יכול.
בן-תמותה: אכן!
אלהים: אבל הרי אין זו אשמתי, אז מדוע אתה עדיין כועס עלי?
בן-תמותה: על כך שהצבת אותי במצב האיום הזה מלכתחילה!
אלהים: אבל, לפי דבריך, לא יכולתי לעשות שום דבר אחר שהיה מספק אותך.
בן-תמותה: אתה מתכוון שאין דבר שאתה יכול לעשות כעת שיספק אותי, אבל אין בכך לומר שלא היה דבר כזה.
אלהים: למה? מה יכולתי לעשות?
בן-תמותה: ללא ספק לא היית צריך להעניק לי רצון חופשי מלכתחילה. כעת לאחר שהענקת אותו לי, מאוחר מדי - כל מה שאעשה יהיה רע. אבל לא היית צריך לתת לי אותו מלכתחילה.
אלהים: אהה! מדוע היה טוב יותר אילולא נתתי אותו לך?
בן-תמותה: משום שאז לא הייתי מסוגל לחטוא כלל.
אלהים: ובכן, אני תמיד שמח ללמוד מטעויותי.
בן-תמותה: מה!
אלהים: אני יודע, זה נשמע כמו חילול-קודש עצמי, לא? זה כמעט פרדוקס לוגי! מחד, כפי שחונכת, זו אסור מוסרית ליישות תבונית לטעון שאני מסוגל לבצע טעויות. מאידך, מותר לי לעשות הכל. אבל גם אני יישות תבונית. השאלה היא, אם כן, האם מותר לי או אסור לי לטעון שאני מסוגל לבצע טעויות?
בן-תמותה: זו בדיחה גרועה! אחת מההנחות שלך פשוט שגויה. לא חונכתי לכך שאסור ליישות תבונית להטיל ספק בידע הבלתי מוגבל שלך, אלא רק שלבן-תמותה אסור להטיל ספק. מכיוון שאינך בן-תמותה, אתה חופשי מהאיסור הזה.
אלהים: יפה, אם כך אתה מבין זאת ברמת ההגיון. יחד עם זאת, נראית הלום כאשר אמרתי "אני תמיד שמח ללמוד מטעויותי".
בן-תמותה: ודאי שהייתי הלום. הייתי הלום לא בגלל חילול-השם העצמי שלך (כפי שקראת לזה בבדיחות הדעת), ולא משום שאין לך זכות לומר זאת, אלא רק בגלל העובדה שאכן אמרת זאת, שהרי חונכתי שאינך עושה טעויות. נדהמתי לשמוע אותך טוען שקיימת אפשרות שאתה טועה.
אלהים: לא טענתי שקיימת אפשרות. כל מה שאמרתי הוא, שאם בצעתי טעויות, אני אשמח ללמוד מהן. זה לא אומר דבר לגבי האם אותו "אם" קרה או לא.
בן-תמותה: בוא לא נתפלפל על הנקודה. האם אתה מודה שהייתה זו טעות להעניק לי רצון חופשי, או לא?
אלהים: ובכן, זה בדיוק מה שאני מציע שנחקור. בוא נבחן את עמדתך הנוכחית. אינך מעוניין ברצון חופשי משום שאיתו אתה יכול לחטוא, ואינך רוצה לחטוא (למרות שזה עדיין מוזר לי; בצורה כלשהי אתה ודאי רוצה לחטוא, אחרת לא היית חוטא. אבל נעזוב את זה כרגע). מצד שני, אם היית מסכים לוותר על הרצון החופשי, היית אחראי למעשים בעתיד. מכאן, לא הייתי צריך להעניק לך רצון חופשי מלכתחילה.
בן-תמותה: בדיוק!
אלהים: אני מבין לחלוטין כצד אתה מרגיש. בני תמותה רבים - אפילו כמה תאולוגים - טוענים שהייתי לא הוגן בכך שהיה זה אני, ולא הם, שהחליט שעליהם להיות בעלי רצון חופשי, ואז אני מוצא אותם אחראים למעשיהם. במילים אחרות, הם מרגישים שעליהם לעמוד בתנאי הסכם עימי, שעליו מעולם לא הסכימו.
בן-תמותה: בדיוק!
אלהים: כמו שאמרתי, אני מבין את התחושה. ואני מעריך את הצדק שבתלונה. אבל התלונה נובעת מהבנה בלתי מציאותית של הנושאים האמיתיים שמעורבים. אני עומד להאיר את עיניך לגבי מהם נושאים אלה, ואני חושב שהתוצאות יפתיעו אותך! אך במקום לספר לך ישירות, אמשיך להעזר בשיטה הסוקרטית.
ובכן, אתה מצטער שהענקתי לך רצון חופשי. אני טוען שכשתבין את ההשלכות האמיתיות, כבר לא תצטער. כדי להוכיח זאת, אומר לך מה אעשה. אני עומד ליצור יקום חדש - רצף מרחב-זמן חדש. ביקום חדש זה עומד להוולד בן-תמותה בדיוק כמוך - לכל צורך מעשי, אפשר לומר שאתה תוולד-מחדש. כעת, אני יכול לתת לבן-תמותה זה - לך - רצון חופשי, או לא לתת. מה תרצה שאעשה?
בן-תמותה (בהקלה גדולה): או, אנא! חסוך ממנו את הרצון החופשי!
אלהים: בסדר, אעשה כדבריך. אבל ברור לך שה"אתה" החדש הזה ללא רצון חופשי יבצע אי אלו מעשי זוועה.
בן-תמותה: אבל לא יהיו אלה חטאים שכן לא יהיה לו רצון חופשי.
אלהים: בין שתקרא להם חטאים ובין אם לאו, העובדה היא שיהיו אלה מעשי זוועה במובן שהם יגרמו כאב גדול ליישויות תבוניות רבות.
בן-תמותה (לאחר שהות): אלהים שבשמיים, לכדת אותי שוב! תמיד אותו משחק! אם אני כעת מאשר לך ליצור את אותו יצור חדש ללא רצון חופשי שבכל מקרה יבצע מעשים מפלצתיים, אז אכן הוא לא יהיה חוטא, אבל אני אחטא באשרי זאת.
אלהים: אם כך, אמשיך הלאה. הנה, החלטתי כבר האם ליצור "אותך" עם רצון חופשי אם לאו. אני כותב כעת את החלטתי על פיסת נייר זו, ולא אראה לך אותה אלא מאוחר יותר. אבל החלטתי נעשתה והיא לחלוטין בלתי ניתנת לשינוי. לא תוכל לשנות אותה, אין לך כל אחריות בעניין. מה שארצה לדעת הוא זה: מה אתה מקווה שהחלטתי? זכור, האחריות להחלטה נופלת כולה על כתפי, לא עליך. תוכל לומר לי בלב שלם וללא חשש, מה אתה מקווה שהחלטתי?
בן-תמותה (לאחר שהות ארוכה מאד): אני מקווה שהחלטת להעניק לו רצון חופשי.
אלהים: מעניין מאד! הסרתי את המכשול האחרון שלך! אם לא אעניק לו רצון חופשי, לא ייוחס חטא לאיש. אז מדוע אתה מקווה שאעניק לו רצון חופשי?
בן-תמותה: משום שחטא או לא, הנקודה החשובה היא שאם לא תעניק לו רצון חופשי, אזי (לפחות לפי דבריך) הוא יסתובב ויפגע באנשים, ואיני רוצה לראות אנשים נפגעים.
אלהים (עם אנחת רווחה אינסופית): סוף סוף! סוף סוף אתה מבין את הנקודה האמיתית!
בן-תמותה: מהי?
אלהים: שחטא הוא לא הנושא האמיתי! הדבר החשוב הוא שאנשים ויישויות תבוניות אחרות לא יפגעו!
בן-תמותה: אתה נשמע כמו תועלתן!
אלהים: אני אכן תועלתן!
בן-תמותה: מה!
אלהים: מה או לא מה, אני תועלתן. לא unitarian, שים לב, utilitarian.
בן-תמותה: אני פשוט לא מאמין!
אלהים: כן, אני יודע, החינוך הדתי שלך לימד אותך אחרת. ודאי דמיינת אותי יותר כקאנטיאן מאשר כתועלתן, אבל החינוך שלך היה פשוט שגוי.
בן-תמותה: אין לי מילים!
אלהים: אין לך מילים, מה? ובכן, אולי זה לא כל-כך נורא - אתה מדבר יותר מדי גם כך. ברצינות, למה אתה חושב שהענקתי לך רצון חופשי מלכתחילה?
בן-תמותה: מדוע? לא חשבתי על כך רבות; כל מה שטענתי זה שלא היית צריך! אבל מדוע הענקת? אני מניח שכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא ההסבר הדתי הרגיל: ללא רצון חופשי, האדם לא יכול להיות נדון, לא לכף זכות ולא לכף חובה. כלומר ללא רצון חופשי לא נוכל להרוויח את הזכות לחיי נצח.
אלהים: מעניין מאד! לי יש חיי נצח; האם אתה חושב שעשיתי משהו כדי לזכות בהם?
בן-תמותה: ברור שלא! איתך זה שונה. אתה כבר כה טוב ומושלם (לפחות לכאורה) שאין לך צורך לזכות בחיי נצח.
אלהים: באמת? זה מציב אותי בעמדה מעוררת קנאה משהו, הלא כן?
בן-תמותה: אני לא חושב שאני מבין אותך.
אלהים: הנה אני, מאושר לנצח, בלא שהייתי צריך לסבול או להקריב קורבן או להתמודד עם פיתויים רעים או משהו כזה. בלי שום "זכות" אני נהנה מחיי נצח מאושרים. לעומת זאת, אתם בני התמותה האומללים צריכים להזיע ולסבול ולהתמודד עם קונפליקטים נוראיים לגבי מוסריות, וכל זה לשם מה? אתם אפילו לא יודעים אם אני קיים, או אם ישנם חיים-שלאחר-המוות, ואם ישנם, איפה אתם משתלבים בתמונה. כמה שאתם מנסים להרגיע אותי בכך שאתם "טובים", אין לכם אף פעם בטחון מלא ש"הכי טוב" שלכם מספיק טוב בשבילי, ולכן אין לכם בטחון אמיתי בהשגת הגאולה. חשוב על כך! לי כבר יש שווה ערך ל"גאולה" - ולא הייתי צריך לעבור דרך השביל המדכא והאינסופי הזה של "לזכות בה". האם אינך מקנא בי על כך?
בן-תמותה: אבל קנאה בך היא חילול-הקודש!
אלהים: נו, רד מזה! אתה לא מדבר עם מורה-יום-א' שלך, אתה משוחח עמי. חילול-השם או לא, השאלה החשובה אינה האם יש לך זכות לקנא בי אלא האם אתה אכן מקנא בי. אז?
בן-תמותה: ודאי שאני מקנא בך!
אלהים: מצוין! בהשקפת עולמך הנוכחית, מן הראוי שתקנא בי. אבל בהשקפת עולם מציאותית יותר, אני חושב שכבר לא תקנא. אם כך, באמת בלעת את הרעיון שלפיו חונכת, שחייך על האדמה הם כמו תקופת בדיקה, והמטרה שלשמה קבלת רצון חופשי היא לבחון אותך, לראות אם זכאי אתה לחיי-נצח מאושרים. מה שמוזר לי הוא זה: אם אתה באמת חושב שאני טוב ונדיב כפי שמתארים אותי, למה שאדרוש מאנשים לזכות בדברים כגון אושר וחיי-נצח? מדוע לא אעניק דברים אלה לכולם ללא קשר לשאלה האם מגיע להם?
בן-תמותה: אבל למדוני שחוש המוסר שלך - חוש הצדק שלך - דורש שטוב יתוגמל באושר, ורע יוענש בכאב.
אלהים: מה שלמדת אינו נכון.
בן-תמותה: אבל הכתובים הדתיים כה מלאים ברעיון הזה! קח, למשל, את "חוטאים בידיו של אל זועם" מאת ג'ונתן אדוארדס. כיצד הוא מתאר אותך כאוחז באויביך כעקרבים מתועבים מעל בורות השאול, מונע מהם ליפול אל הגורל הראוי להם רק ע"י רחמיך...
אלהים: למזלי לא נחשפתי להטפות של מר ג'ונתן אדוארדס. מעט דרשות הוליכו שולל יותר מזו. עצם הכותרת "חוטאים בידיו של אל זועם" אומרת הכל. ראשית, לעולם איני זועם. שנית, אינני חושב במונחים של "חטא". שלישית, אין לי אויבים.
בן-תמותה: האם בכך אתה מתכוון שאינך שונא איש, או שאין איש ששונא אותך?
אלהים: התכוונתי לראשון, אבל גם השני נכון.
בן-תמותה: נו באמת, אני מכיר אנשים שטוענים שהם שונאים אותך באופן גלוי. לעיתים אפילו אני שונא אותך!
אלהים: אתה מתכוון שאתה שונא את התדמית שלי בעיניך. אין הדבר זהה לשנאה כלפי כפי שאני באמת.
בן-תמותה: האם אתה מתכוון לומר שאין זה דבר רע לשנוא תפיסה שגויה שלך, אבל זה כן דבר רע לשנוא אותך כפי שאתה באמת?
אלהים: לא, איני אומר זאת כלל וכלל! אני אומר משהו מרחיק לכת הרבה יותר! מה שאני אומר אין לו דבר עם טוב או רע. אני אומר שאחד שמכיר אותי כפי שאני באמת לא יכול פסיכולוגית לשנוא אותי.
בן-תמותה: אמור לי, כיוון שלנו בני-התמותה יש דעות כה שגויות לגבי טבעך האמיתי, למה לא תאיר את עינינו? למה לא תוביל אותנו בדרך הנכונה?
אלהים: מדוע אתה חושב שאני לא עושה זאת?
בן-תמותה: אני מתכוון, מדוע אינך מופיע בפני חושינו עצמם ופשוט אומר לנו שאנו טועים?
אלהים: האם אתה באמת כה תמים, וחושב שאני סוג של יישות שיכולה להופיע בפני חושיך? יותר נכון לומר שאני הם חושיך.
בן-תמותה (בפליאה): אתה חושיי?
אלהים: לא בדיוק, אני יותר מזה. אבל זה קרוב יותר לאמת מאשר הרעיון שאני יכול להתפס בחושים. אינני אובייקט; כמוך, אני סובייקט, וסובייקט יכול לתפוס אבל לא להתפס. אינך יכול לראות אותי יותר משאתה יכול לראות את מחשבותיך. אתה יכול לראות תפוח, אבל לא ניתן לראות את המאורע של ראיית התפוח בפני עצמו. אני הרבה יותר דומה לראיית התפוח מאשר לתפוח עצמו.
בן-תמותה: אם אינני יכול לראות אותך, איך אני יודע שאתה קיים?
אלהים: שאלה טובה! באמת איך אתה יודע שאני קיים?
בן-תמותה: ובכן, אני מדבר אליך, לא?
אלהים: איך אתה יודע שאתה מדבר אלי? נניח שתאמר לפסיכיאטר, "אתמול דברתי אל אלהים". מה אתה חושב שהוא יאמר לך?
בן-תמותה: זה תלוי בפסיכיאטר. מכיוון שרובם אתאיסטים, אני מניח שרובם יאמרו שדברתי אל עצמי.
אלהים: והם יהיו צודקים!
בן-תמותה: מה? אתה מתכוון שאינך קיים?
אלהים: יש לך יכולת מוזרה ביותר להסיק מסקנות שגויות. רק מכך שאתה מדבר אל עצמך, נובע שאיני קיים?
בן-תמותה: ובכן, אם אני חושב שאני מדבר אליך, ובעצם אני מדבר אל עצמי, באיזה מובן אתה קיים?
אלהים: השאלה שלך מבוססת על שני רעיונות מופרכים ועוד בלבול. השאלה "האם אתה כעת מדבר אלי" והשאלה "האם אני קיים" הן שתי שאלות נפרדות לחלוטין. אפילו אם לא היית מדבר אלי כעת (ובאופן ברור אתה כן), עדיין זה לא היה אומר שאני לא קיים.
בן-תמותה: טוב, בסדר, בטח! במקום לומר "אם אני מדבר אל עצמי, אז אתה לא קיים" הייתי צריך לומר "אם אני מדבר אל עצמי, אז ודאי שאינני מדבר אליך".
אלהים: אכן טענה שונה לחלוטין, אבל עדיין שגויה.
בן-תמותה: נו באמת, אם אני מדבר רק אל עצמי, איך אני יכול לדבר אליך?
אלהים: השימוש שלך במילה "רק" מוליכה שולל! אני יכול להציע כמה אפשרויות הגיוניות לפיהן העובדה שאתה מדבר אל עצמך לא גוררת את העובדה שאינך מדבר אלי.
בן-תמותה: הצע רק אחת!
אלהים: ובכן, ברור שאפשרות אחת היא שאתה ואני חד הם.
בן-תמותה: חילול-השם שכזה - לפחות אם אני הייתי אומר זאת.
אלהים: לפי כמה דתות - כן. לפי אחרות, זוהי האמת הפשוטה, הקלה והנתפסת מיידית.
בן-תמותה: אז הדרך היחידה לפתור את הדילמה היא להאמין שאתה ואני חד הם?
אלהים: כלל לא! זו רק דרך אחת. יש אחרות. למשל, ייתכן שאתה חלק ממני, ואז אתה מדבר אל אותו חלק ממני שהוא אתה. או שאני חלק ממך, ואז אתה מדבר אל אותו חלק ממך שהוא אני. או שאתה ואני נחתכים, ואז אתה מדבר אל החיתוך שלנו (ובכך אל שנינו). הדרך היחידה שבה זה שאתה מדבר אל עצמך גורר את זה שאתה לא מדבר אלי היא אם אנחנו לגמרי מופרדים - וגם אז, מתקבל על הדעת שאתה מדבר אל שנינו.
בן-תמותה: אז אתה טוען שאתה קיים.
אלהים: כלל לא. שוב אתה מסיק מסקנות שגויות! שאלת קיומי כלל לא עלתה לדיון. כל שאמרתי הוא, שמהעובדה שאתה מדבר אל עצמך אי אפשר להסיק את אי-קיומי, ועל אחת כמה וכמה את העובדה (החלשה יותר) שאינך מדבר אלי.
בן-תמותה: טוב, אני מקבל זאת! אבל מה שאני באמת רוצה לדעת הוא - האם אתה קיים?
אלהים: איזו שאלה מוזרה!
בן-תמותה: מדוע? אנשים שאלו שאלה זו אלפי שנים.
אלהים: אני יודע. השאלה עצמה לא מוזרה; התכוונתי שזו שאלה מוזרה מאד לשאול אותי!
בן-תמותה: למה?
אלהים: משום שאני אותו אחד שאת קיומו אתה מטיל בספק! אני מבין את החרדה שלך. אתה דואג שמא הנסיון הנוכחי שלך עמי אינו אלא הזיה. אבל איך אתה מסוגל לצפות לקבל מידע מהימן מיישות אודות עצם קיומה, כאשר אתה חושד שאותה יישות עצמה לא קיימת?
בן-תמותה: אז לא תאמר לי האם אתה קיים?
אלהים: אני לא זדוני! אני סך הכל מנסה להראות שאין תשובה שתספק אותך. טוב, נניח שאומר "לא, אני לא קיים". מה זה יוכיח? שום דבר! או אם אומר "כן, אני קיים" האם זה ישכנע אותך? ברור שלא!
בן-תמותה: ובכן, אם אתה לא מסוגל לומר לי אם אתה קיים או לא, מי כן מסוגל?
אלהים: זה משהו שאיש לא יוכל לומר לך. זה משהו שרק אתה יכול לגלות בעצמך.
בן-תמותה: איך אני מגלה את זה בעצמי?
אלהים: גם את זה איש לא יכול לומר לך. זה עוד משהו שתצטרך לגלות בעצמך.
בן-תמותה: אז אין דרך בשבילך לעזור לי?
אלהים: לא אמרתי זאת. אמרתי שאין דרך עבורי לומר לך. אך זה לא אומר שאין דרך עבורי לעזור לך.
בן-תמותה: איך אם כך תוכל לעזור לי?
אלהים: אני מציע שתשאיר זאת לי! סטינו מהנושא, והייתי מעוניין לשוב לשאלה של מה אתה מאמין שהייתה מטרתי כשהענקתי לך רצון חופשי. הרעיון הראשון שלך, לפיו הענקתי לך רצון חופשי כדי לבחון אם אתה זכאי לגאולה אולי מתאים למוסרניים רבים, אבל הוא די מזוויע לטעמי. האם לא תוכל לחשוב על סיבה נחמדה יותר - אנושית יותר - מדוע הענקתי לך רצון חופשי?
בן-תמותה: ובכן, פעם שטחתי את השאלה הזו בפני רב אורתודוקסי. הוא אמר לי שהמבנה שלנו הוא כזה, שלא נוכל להנות מהגאולה אלא אם נחוש שזכינו בה. וכדי לזכות בה, כמובן, אנו זקוקים לרצון חופשי.
אלהים: הסבר זה אכן נחמד יותר מהקודם, אך עדיין רחוק מלהיות נכון. לפי היהדות האורתודוקסית, יצרתי מלאכים, ולהם אין רצון חופשי. הם בטווח ראיה שלי, וכל-כך נמשכים לטוב שלי שאף פעם אינם מתפתים לרוע. באמת שאין להם בחירה בנושא. אף על פי כן הם שמחים לנצח למרות שלא זכו בזה. אז אם תשובתו של הרב נכונה, מדוע לא יצרתי רק מלאכים אלא גם בני תמותה?
בן-תמותה: אינני יודע. מדוע?
אלהים: משום שההסבר פשוט איננו נכון. ראשית, מעולם לא יצרתי מלאכים מוכנים-מראש. כל היישויות התבוניות בסופו של דבר מתקרבות למצב שניתן לקרוא לו "מלאכי". אבל כמו שהאנושות היא בשלב מסוים של התפתחות אבולוציונית, כך המלאכים הם התוצר הסופי של תהליך "אבולוציה קוסמית". כל ההבדל בין "קדוש" ל"חוטא" הוא שהראשון זקן הרבה יותר מהשני. לרוע המזל נדרשים מעגלי חיים רבים על-מנת ללמוד את העובדה החשובה ביותר, אולי, ביקום - רוע פשוט כואב. כל הטיעונים של המוסרניים - כל הסיבות לכאורה מדוע לאנשים לא כדאי לבצע מעשים רעים - פשוט בטלים בשישים לעומת האמת הבסיסית האחת - שרוע הוא סבל.
לא, ידידי, אינני מוסרני. אני תועלתן בכל רמ"ח אברי. העובדה שנתפסתי כמוסרני היא אחת מהטרגדיות של המין האנושי. תפקידי בתוכנית של הדברים (אם להשתמש במושג המטעה הזה) אינו לגמול או להעניש, אלא לסייע בתהליך שבו כל היישויות התבוניות משיגות שלמות.
בן-תמותה: מדוע אמרת שהמושג שלך מטעה?
אלהים: מה שאמרתי היה מטעה משני טעמים. ראשית אין זה מדויק לדבר על תפקידי בתוכנית של הדברים. אני הוא התוכנית של הדברים. שנית, מטעה באותה מידה לדבר עלי כעל מסייע בתהליך השגת הארה של יישויות תבוניות. אני התהליך. הטאואיסטים העתיקים היו קרובים למדי כשאמרו עלי (וקראו לי "טאו") שאיני עושה דברים, אבל דרכי מתבצעים כל הדברים. במושגים מודרניים יותר, אני לא הגורם ל"תהליך הקוסמי", אני התהליך הקוסמי עצמו. אני חושב שהההגדרה המדויקת והפורה ביותר שלי שאדם יכול ליצור - לפחות בשלב האבולוציוני הנוכחי שלו - היא שאני הוא עצם תהליך ההארה. אלה שמעדיפים לחשוב על השטן (אני מעדיף שימנעו מכך!) עשויים להגדיר אותו באופן אנלוגי כאורך הזמן המצער שהתהליך נמשך. במובן זה השטן הכרחי; התהליך באמת לוקח זמן עצום, ואין דבר שאני יכול לעשות בעניין. אבל, היה סמוך ובטוח, כאשר התהליך מובן כהלכה, אורך הזמן הכואב לא ייחשב כהגבלה הכרחית או כרשע. זה יראה כמהות התהליך עצמו. אני יודע שזה לא מעודד אותך, בהיותך בים הסבל הסופי, אבל הדבר המלהיב הוא שברגע שאתה תופס את הגישה הבסיסית הזו, עצם הסבל הסופי שלך יתחיל להעלם - בסופו של דבר, עד העלמות מוחלטת.
בן-תמותה: כך אמנם נאמר לי, ואני נוטה להאמין בזה. אבל נניח שאני אישית מצליח לראות דברים דרך עיניך הנצחיות. אני אז אהיה מאושר, אבל האם אין לי חובה כלפי זולתי?
אלהים (צוחק): אתה מזכיר את הבודהיסטים מסוג מהיאנה. כל אחד מהם אומר, "אני לא אכנס לנירוואנה עד שאראה שכל שאר הייצורים התבונים עושים זאת". אז כל אחד מחכה לאחר להיות ראשון. לא פלא שזה לוקח להם כל-כך הרבה זמן! בודהיסט מסוג הינאיאנה טועה אחרת. הוא מאמין שאיש לא יכול לסייע ביד האחר להשיג גאולה; כל אחד צריך לעשות זאת לגמרי לבדו. וכך כל אחד מנסה להשיג גאולה בעצמו. אבל גישה נבדלת זו הופכת את הגאולה לבלתי-אפשרית. האמת היא שהגאולה היא תהליך, שבחלקו הוא אישי ובחלקו חברתי. אבל טעות חמורה היא להאמין - כפי שעושים מהיאנה רבים - שהשגת הארה מוציאה את האדם מתפקוד, שבו יכול הוא לסייע לאחרים. הדרך הטובה ביותר לסייע לאחר היא לראות תחילה את האור בעצמך.
בן-תמותה: יש דבר אחד בתאור העצמי שלך שקצת מטריד. אתה מתאר את עצמך עקרונית כתהליך. זה מאיר אותך באור כה לא אישי, ורבים כל-כך זקוקים לאלהים אישי.
אלהים: אז מכיוון שהם זקוקים לאלהים אישי, נובע שכזה אני?
בן-תמותה: ודאי שלא. אבל כדי להתקבל ע"י בני תמותה, על דת לספק את צרכיהם.
אלהים: זה נהיר לי. אבל אותה "אישיות" של יישות היא למעשה יותר בעיני המתבונן מאשר ביישות עצמה. המחלוקות שהתלקחו לגבי אישיותי או חסרונה די מטופשים, כי אף צד אינו צודק או טועה. מזווית ראיה אחת, אני אישי, ומאחרת - אינני אישי. כך גם לגבי בן-אנוש. ייצור מכוכב אחר עשוי להביט בו בצורה בלתי-אישית לחלוטין, כאוסף של חלקיקים אטומיים ותו לא, המתנהג לפי חוקים פיסיקלים כתובים מראש. הוא עשוי לא לחוש את אישיותו של בן-האנוש, כפי שבן האנוש הממוצע לא חש באישיותה של נמלה. והרי לנמלה יש אישיות אינדיבידואלית באותה מידה כמו לאדם, עבור יישויות כמוני שממש מכירות אותה. להתבונן בדבר באופן בלתי-אישי אינו נכון יותר או פחות מלהתבונן בו אישית, אבל באופן כללי, ככל שתכיר דבר מה, כך הוא יהיה יותר אישי. כדי להדגים, האם אתה חושב עלי כיישות בעלת אישיות או לא?
בן-תמותה: ובכן, אני מדבר אליך, הלא כן?
אלהים: בדיוק! מנקודת מבט זו, הגישה שלך כלפי ניתנת לתיאור כ"אישית". יחד-עם-זאת, מנקודת מבט אחרת - לא פחות נכונה - ניתן להסתכל אלי בצורה לא אישית.
בן-תמותה: אבל אם אכן הינך דבר מופשט כתהליך, אינני מבין איזה הגיון יש בדיבור אל סתם "תהליך".
אלהים: אני אוהב איך שאתה אומר "סתם". באותה מידה אתה יכול להגיד שאתה חי ב"סתם יקום". זאת ועוד, מדוע כל דבר שאתה עושה חייב להיות הגיוני? האם זה הגיוני לדבר אל עץ?
בן-תמותה: ודאי שלא!
אלהים: ואף על פי כן, ילדים רבים ואנשים קדמונים עושים זאת.
בן-תמותה: אבל אני אינני ילד ואף לא אדם קדמון.
אלהים: זה ברור, לרוע המזל.
בן-תמותה: למה לרוע המזל?
אלהים: משום שלילדים רבים ולאנשים קדמונים יש אינטואיציה ראשונית שאנשים כמוך אבדו. בכנות, אני חושב שיועיל לך לדבר אל עץ פעם בכמה זמן - יותר מאשר לדבר אלי! אבל נדמה לי שאנחנו כל הזמן סוטים! בפעם האחרונה, הייתי רוצה שנגיע להבנה לגבי מדוע הענקתי לך רצון חופשי.
בן-תמותה: חשבתי על כך כל הזמן.
אלהים: אתה רוצה לומר שלא הקדשת תשומת לב לשיחה שלנו?
בן-תמותה: ודאי שכן. אבל כל הזמן, ברמה אחרת חשבתי על כך.
אלהים: האם הגעת לכלל מסקנה?
בן-תמותה: ובכן, אתה אומר שהסיבה אינה כדי לבחון האם אנו ראויים. ובטלת את הסיבה לפיה אנו צריכים להרגיש שעלינו לזכות בדברים על-מנת להנות מהם. ואתה טוען שאתה תועלתן. וחשוב מכל, נראית מאושר כשהגעתי לפתע להבנה שלא החטא עצמו הוא הרע אלא רק הסבל שהוא גורם.
אלהים: ברור! מה עוד יכול להיות רע בחטא?
בן-תמותה: טוב, אתה יודע זאת, וכעת גם אני יודע זאת. אבל כל חיי הייתי תחת השפעתם של אותם מוסרניים שמחשיבים את החטא לרע בפני עצמו. בכל אופן, אם נחבר את כל החלקים הללו יחדיו, נראה לי שהסיבה היחידה שבעטיה הענקת רצון חופשי היא אמונתך שעם רצון חופשי, אנשים ייטו להרע לאחרים - ולעצמם - פחות מאשר ללא רצון חופשי.
אלהים: בראבו! זו בלי ספק הסיבה הטובה ביותר שנתת! היה סמוך ובטוח, אילו בחרתי להעניק רצון חופשי, זו היית הסיבה לבחירתי.
בן-תמותה: מה! אתה מתכוון לומר שלא בחרת להעניק לנו רצון חופשי?
אלהים: ידידי היקר, לא יכולתי לבחור להעניק לך רצון חופשי יותר משיכולתי לבחור לעשות משולש שווה-צלעות לשווה-זוויות. יכולתי לבחור אם לעשות או לא לעשות משולש שווה-צלעות בתחילה, אבל לאחר שכך בחרתי, לא הייתה לי ברירה אלא לעשות אותו שווה-זוויות.
בן-תמותה: חשבתי שאתה יכול לעשות כל דבר!
אלהים: רק דברים שאפשריים לוגית. כפי שאמר תומאס הקדוש, "חטא הוא להחשיב את העובדה שאלהים לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי, כמגבלה על כוחו". אני מסכים, אלא שבמקום להשתמש במילה "חטא" הייתי משתמש במושג "טעות".
בן-תמותה: בכל מקרה, אני עדיין תמה על המשתמע מדבריך, כאילו לא בחרת להעניק לי רצון חופשי.
אלהים: טוב, הגיע זמן שאספר לך שכל הדיון - מראשיתו - התבסס על שגיאה אחת מפלצתית! דברנו ברמה מוסרית טהורה - התלוננת תחילה על כך שהענקתי לך רצון חופשי, ואז העלית את השאלה האם הייתי צריך להעניק אותו לך. לרגע לא התחוור לך שלגמרי לא הייתה לי כל ברירה בעניין.
בן-תמותה: אני עדיין באפלה!
אלהים: לחלוטין! כי אתה מסוגל להסתכל רק דרך עיניים מוסרניות. מעולם לא תהית על ההיבטים הבסיסים היותר מטאפיסיים של השאלה.
בן-תמותה: עדיין אינני רואה לאן אתה חותר.
אלהים: לפני שדרשת ממני ליטול ממך את הרצון החופשי, האם לא הייתה השאלה הראשונה שלך צריכה להיות האם בכלל יש לך רצון חופשי?
בן-תמותה: התייחסתי לזה כמובן מאליו.
אלהים: אבל מדוע?
בן-תמותה: אינני יודע. האם יש לי רצון חופשי?
אלהים: כן.
בן-תמותה: אז מדוע אמרת שלא הייתי צריך להתייחס לכך כאל מובן מאליו?
אלהים: משום שלא היית צריך. רק מפני שדבר הוא נכון לא אומר שצריך להתייחס אליו כאל מובן מאליו.
בן-תמותה: בכל מקרה, מרגיע לדעת שהאינטואיציה הטבעית שלי לגבי היותי בעל רצון חופשי נכונה. לעיתים היו לי חששות שמא הדטרמיניסטים צודקים.
אלהים: הם אכן צודקים.
בן-תמותה: חכה רגע, האם יש לי רצון חופשי או לא?
אלהים: אמרתי לך כבר שכן. אבל זה לא אומר שדטרמיניזם אינו נכון.
בן-תמותה: ובכן, האם מעשי נקבעים ע"י חוקי הטבע, או לא?
אלהים: המילה "נקבעים" מטעה באופן עדין אך עוצמתי, ותרמה רבות לבלבול של המחלוקת בין רצון חופשי לדטרמיניזם. המעשים שלך בודאי תואמים את חוקי הטבע, אבל לומר שהם נקבעים ע"י חוקי הטבע - זה יוצר תדמית פסיכולוגית מטעה, לפיה הרצון שלך יכול באופן כלשהו להיות בסתירה לחוקי הטבע, ושאלה באופן כלשהו חזקים ממך, ויכולים "לקבוע" את מעשיך בין אם תאהב זאת ובין אם לאו. אבל זה פשוט בלתי אפשרי עבור הרצון שלך להיות בסתירה לחוקי הטבע. אתה וחוקי הטבע - אתם למעשה אותו דבר.
בן-תמותה: למה אתה מתכוון, שאינני יכול להיות בסתירה לטבע? נניח שהייתי עקשן מאד והחלטתי לא לציית לחוקי הטבע. מה יכול לעצור בעדי? אם אהיה מספיק עקשן אפילו אתה לא תוכל לעצור אותי!
אלהים: אתה צודק בהחלט! אני בוודאי לא אוכל לעצור אותך. דבר לא יוכל. אבל לא יהיה צורך לעצור אותך, משום שלא תוכל אפילו להתחיל! כפי שבטא זאת באופן יפהפיה גתה, "כשמנסים להתנגד לטבע, אנחנו, בעצם המעשה, פועלים לפי חוקי הטבע!" האם אינך רואה שאותם "חוקי טבע" אינם אלא תאור של האופן שבו אתה ואחרים נוהגים? הם אינם אלא תאור של אופן פעולתך, לא מרשם לאופן שבו עליך לפעול, ולא כוח שמכריח או קובע את פעולתך. כדי להיות בר-תוקף, חוק טבע צריך להתחשב באופן פעולתך הלכה למעשה, או, אם תרצה, אופן בחירתך את פעולתך.
בן-תמותה: אז אתה באמת טוען שאינני מסוגל להחליט לפעול כנגד חוק טבע?
אלהים: מעניין שפעמיים השתמשת בביטוי "החלטתי לפעול" במקום "בחרתי לפעול". הזהות הזו שגורה למדי. תדירות, אדם משתמש בביטוי "אני נחוש לעשות כך" כנרדף ל"בחרתי לעשות כך". הזהות הפסיכולוגית הזו מגלה שדטרמיניזם ובחירה קרובים הרבה יותר משנדמה. כמובן, תוכל לומר שהדוקטרינה של הרצון החופשי אומרת שאתה הוא זה שעושה את הקביעה, לעומת דוקטרינת הדטרמיניזם שנדמה שאומרת שקביעה מעשיך מתבצעת ע"י משהו שנראה חיצוני לך. אבל הבלבול נובע בעיקר מחציית המציאות ל"אתה" ו"לא אתה". באמת, איפה אתה נגמר ושאר היקום מתחיל? או, היכן מסתיים שאר היקום ואתה מתחיל? מרגע שתוכל לראות את מה שנקרא "אתה" ומה שנקרא "טבע" כרצף שלם, לעולם לא יטרידו אותך שאלות כגון האם אתה שולט בטבע או הטבע שולט בך. כך תעלם הערבוביה של רצון חופשי נגד דטרמיניזם. אם להשתמש באנלוגיה גסה, דמיין שני עצמים שנעים זה כלעומת זה ע"י משיכה כבידתית. כל עצם, אם הוא תבוני, עשוי לתהות האם זה הוא, או השני, שמפעיל את "הכוח". במובן מסוים זה שניהם, במובן אחר אף אחד. הכי טוב לומר שהתצורה של השניים היא המכריעה.
בן-תמותה: אמרת לפני זמן קצר שכל הדיון שלנו מבוסס על שגיאה מפלצתית. עדיין לא אמרת לי מהי אותה שגיאה.
אלהים: הרעיון שהייתי יכול ליצור אותך ללא רצון חופשי! נהגת כאילו זו אפשרות אמיתית, ותהית מדוע לא בחרתי בה! לרגע לא חשבת שיישות תבונית ללא רצון חופשי לא מתקבלת על הדעת יותר מעצם פיסי שלא מפעיל כוח כבידה (יש, אגב, התאמה יותר חזקה ממה שאתה חושב בין עצם פיסי שמפעיל כוח כבידה ליישות תבונית שמפעילה רצון חופשי!) האם תוכל, בכנות, לדמיין יישות מודעת ללא רצון חופשי? מה היא תוכל להיות? אני חושב שדבר אחד בחייך שהטעה אותך היא העובדה שנאמר לך שהענקתי לאדם את מתת הרצון החופשי. כאילו יצרתי תחילה את האדם, ובמחשבה שנייה העמסתי עליו תכונה נוספת של רצון חופשי. אולי אתה חושב שיש לי "מברשת צבע" כלשהי, שאיתה אני מורח רצון חופשי על ייצורים מסוימים ולא על אחרים. לא, רצון חופשי איננו "תוספת"; הוא חלק בלתי נפרד מהתודעה. יישות מודעת ללא רצון חופשי היא פשוט הבל מטאפיסי.
בן-תמותה: אז מדוע המשכת לשחק עמי כל הזמן הזה בשיחה על מה שחשבתי שהינה בעיה מוסרית, כאשר, כפי שאתה אומר, הבלבול הבסיסי שלי היה מטאפיסי?
אלהים: כיוון שחשבתי שתהיה זו תרפיה טובה עבורך, להוציא מעט מהארס המוסרי הזה מהמערכת שלך. רוב הבלבול המטאפיסי שלך נבע מתפיסות מוסריות שגויות; ואם אלה היה צריך להתמודד תחילה.
כעת עלינו להפרד - לפחות עד שתזדקק לי שוב. סבורני שהאיחוד הנוכחי שלנו יספיק לך לזמן רב. אבל זכור מה שאמרתי לך על עצים. כמובן, אינך צריך לדבר אליהם, מילולית, אם זה גורם לך להרגיש מטופש. אבל יש כל-כך הרבה ללמוד מהם, כמו גם מאבנים ונחלים ושאר הבטים של הטבע. אין כמו התכוונות אל הטבע בכדי להסיר את כל המחשבות החולניות על "חטא" ו"רצון חופשי" ו"אחריות מוסרית". בשלב מסוים בהיסטוריה, מושגים כאלה הועילו. כוונתי לימים בהם לרודנים היה כח בלתי-מוגבל, ורק פחד מגיהנום היה יכול לרסן אותם. אבל האנושות התבגרה מאז, וצורת החשיבה המבעיתה הזו כבר לא חיונית.
יעזור לך, אולי, להזכר מה אמרתי פעם דרך מילותיו של משורר הזן הגדול, סנג-צאן:

אם ברצונך להשיג את האמת הפשוטה,

אל תתייחס לנכון או שגוי,

העימות בין נכון לשגוי

הוא החולי של השכל.

שיר (טהרלב/הירש) שמספר איך תקעת אצבעות בשקע (4, 4, 5, 4)

במאה ה- 19 חי באנגליה כלכלן בשם William Stanley Jevons שבדק את תפוקת הפחם בארצו במשך מספר עשורים. בשנת 1865 הוא פרסם את ספרו "שאלת הפחם" (The Coal Question), בו הוא הצביע על תופעה שנקראה לאחר מכן על שמו - Jevons' Paradox.
היו אלה Thomas Savery בסוף המאה ה- 17, ואחריו Thomas Newcomen, שהמציאו את מנוע הקיטור המבוסס על פחם. בתחילה היה זה מנוע בזבזני ולא יעיל, ונדרשו למעלה מ- 65 שנה עד שבא James Watt ושיפר לאין-ערוך את יעילות המנוע. פחות פחם נדרש כדי להניע רכבות גדולות יותר, מרחקים ארוכים יותר ובמהירות רבה. הדעה הרווחת הייתה כי עקב התפתחות טכנולוגית זו, כמות הפחם שמופקת באנגליה תרד; והנה מצא Jevons כי בעשורים שמאז אותה התפתחות טכנולוגית, כמות הפחם המופקת רק עלתה, ובצורה משמעותית. כפי שכתב בספרו:

It is wholly a confusion of ideas to suppose that the economical use of fuel is equivalent to a diminished consumption

מאז נחקרה התופעה והובנה כהלכה, ואף קבלה שמות שונים ומשונים - אפקט הריבאונד, Khazzoom-Brookes postulate ואחרים. הנקודה המעניינת היא שיש המשתמשים בה על-מנת להדגים מדוע לא כדאי להשקיע במכוניות היברידיות, נורות יעילות ו"בתים ירוקים". נניח שהחלפתי נורת ליבון בנורה "יעילה". כעת אני חושב: הנורה יעילה, אפשר להשאיר אותה דולקת זמן רב יותר; אולי חסכוני יותר להשאיר אותה דולקת זמן רב מאשר להדליק ולכבות אותה. מעשית, צריכת החשמל שלי עלתה. באופן דומה, אנשים שקונים מכונית היברידית עשויים להרגיש בנוח לנסוע יותר, ואם בכל נסיעה הם חוסכים דלק, הרי שבשורה התחתונה הם מוציאים יותר.

האמת היא שהגעתי לנושא תוך קריאה על "peak oil" (ועל כך בפעם אחרת), והנה דוגמא מוחשית מתוך האתר (הסמי-פרנוידי) http://www.lifeaftertheoilcrash.net: נניח שלראובן חנות מחשבים, וחשבון החשמל החודשי שלו הוא 1000 ש"ח. יום אחד הוא קורא מאמר על הסביבה ועל חשיבות החסכון באנרגיה, ומחליף את כל הנורות בנורות חסכוניות, משפר את הבידוד ודורש מעובדיו ללבוש סוודרים כדי למזער את השימוש במזגן (המממ... נניח שהחנות נמצאת במקום קר). ראובן עושה עבודה טובה ומצליח לשמור על הסביבה ובתוך כך חוסך 50% מהוצאות החשמל: החשבון החודשי הבא הוא רק על סך 500 ש"ח. סביר להניח שמאמציו ישאו פרי גם במישור השיווקי: האופנה כיום היא לקנות בחנויות "ירוקות", ואין ירוקה מחנותו של ראובן.

ובכן מה? השאלה היא מה יעשה ראובן באותם 500 ש"ח שהתפנו לו מחשבון החשמל. שתי חלופות לו. האחת: הוא ישקיע אותם בעסק, למשל - בשיווק נוסף. קונים רבים נוספים יגיעו, המכירות יתפחו ו... כל מחשב שנמכר צורך אנרגיה רבה, הן בייצור, הן בשינוע והן בהפעלה היומיומית. בגלל אותו חסכון פעוט באנרגיה, שווה ערך ל- 500 ש"ח בחודש, תגדל סך צריכת האנרגיה. אפשרות שניה: הוא יפקיד אותם בבנק. ובנקים - פעולתם מבוססת על הלוואות מנופחות, דהיינו, על כל שקל שמופקד מלווה הבנק בין 6 ל- 12 ש"ח (אינני יודע אם המספרים נכונים, אבל אני מניח שהבסיס נכון). כלומר, אותם 500 ש"ח שמופקדים מאפשרים לבנק להלוות בין 3000 ל- 6000 ש"ח - שכמובן ישמשו את הלווים לקניית מוצרים צורכי אנרגיה. בסיכום, החיסכון האישי של ראובן גרם לצריכת אנרגיה כוללת גדולה יותר; שיפור, יעילות והפחתת צריכה במיקרו הביאו להגדלת צריכה במקרו.

מרחיק לכת, מה?

ויקיפדיה מפנה למספר מקורות בנושא: מצד אחד, מאמר בניו-יורק טיימס מ- 1994, שכותרתו "Energy Efficiency Works, and It Saves Money". יש מעט מאד הוכחות, טוען הכותב, שיעילות גבוהה של אנרגיה, שמפחיתה את עלות האנרגיה, הגדילה בצורה משמעותית בשנים האחרונות פעילויות שמנצלות אנרגיה. בית-אב ממוצע באמריקה השתמש ב- 1991 ב- 19% פחות אנרגיה מאשר ב- 1973 (כן, אבל כמה בתי-אב נוספו בשנים אלה?) מצד שני, הוול-סטריט ג'ורנל פרסם מאמר ב- 2001 (Conservation Wastes Energy), בו הוא טוען כי צריכת האנרגיה... עלתה בצורה עיקשת בממוצע של 1.7% בשנה מאז שנות ה- 80 המוקדמות.

ולבסוף, הסרט הזה, שלמרות הדמויות המשעשעות בו, יכול לשמש חומר למחשבה. למי שמתעצל - הסרט לא קצרצר - הוא מדגים את הפרדוקס תוך שימוש בשעות עבודה וימי חופשה, בהשוואה בין ארצות הברית לאירופה. המסקנה שלו, כפי שבולט משם האתר, היא שיש לקצר את כמות שעות העבודה השבועיות, ולהגדיל את מספר ימי (מה ימי - שבועות) החופש השנתיים. נקודה אחת בעייתית היא כיצד מנצלים את החופש הזה; אם כולם טסים יותר (וגורמים לבזבוז דלק וזיהום) ומבלים במרכזי קניות, הרי שלא השגנו כלום. ועל כך בפעם אחרת.

ד'יזראלי, למשל, ממציא לנו פטנטים (4, 6)

שלוש ההמצאות שכל הורה טרי היה רוצה:

1. האם התינוק שלך אוכל מספיק? כמה מיליליטר חלב יונקת בבת עיניך בכל האכלה? האם תמיד תאלצי להמתין לביקור בטיפת החלב כדי לדעת אם עוללך מקבל די מזון? האם תאלצי לוותר על הנקה לטובת הבקבוק המפליא בשנתותיו? לא עוד! רפידת ה"מד-שד" מתלבשת על שדך ומודדת את כמות חלב-האם שנפלט. תוכלי לרכשה במגוון צבעים, כולל צבע גוף, ובמגוון נפחי גביע (מ- C ועד EE). סימוני הכמויות, במיליליטרים, מעדכנים את עצמם אוטומטית עם שינוי תנוחת הנקה וכיוון פטמה. כעת תוכלי לדעת בדיוק כמה חלב נשאב. (ועכשיו חדש! מד-שד פוש-אפ).
2. בלילה ממוצע אתם קמים חמש פעמים רק בכדי לדחוף מוצץ לפי התינוק. בלילות קשים במיוחד, אולי כאשר הפעוט חולם חלומות ביעותים, אתם עשויים למצוא את עצמכם מדדים בין מיטתכם למיטתו עשרות פעמים. אתם יודעים מה חסר לכם: ה"מוצצועה". מוצץ המתחבר לרצועה שמתלבשת אל מאחורי הראש - בדומה לשחקני כדורסל שחובשים משקפיים. כעת המוצץ ישאר תקוע בפי התינוק לילה שלם, ואתם תזכו למנוחה לה אתם כה זקוקים (ועכשיו מבצע! כל הרוכש שתי ערכות מוצצועה מקבל קורס החיאה, כולל הנשמה, חינם).
3. הילד נפל ושבר את היד. מה עושים? רצים-אצים לקופת החולים, עוברים חוויה מאתגרת בחדר צילום הרנטגן ולבסוף עוזבים כשידו העדינה נתונה בגבס גס. הוא נראה כל כך חמוד, שאם הייתם יודעים הייתם שוברים לו את היד בעצמכם. והנה, ערב בא, והיצור, אבוי, התלכלך. דרושה אמבטיה. צרה צרורה: אסור שהגבס ירטב! מיד מגיעה שקית הניילון, הגומי שאוטם (וצריך להיזהר לא לעצור את הדם!) וההקפדה היתרה. לא עוד! קבלו את הגֶבלֶס - גבס ללא גבס. עמיד במים, בחלב אם, בתחליף חלב, במרק ובמגוון גדול של נוזלים. ניתן להסרה בקלות ע"י רופא, אך עמיד בפני נסיונות של הילד להסירו. לא כואב ולא מגרד, ואפשר אפילו לצייר עליו! (ועכשיו מבצע שניים במחיר אחד! ילדך שבר את היד? שבור גם אתה - ובחינם!)

טפש ורופס, לפי עגנון (4, 4)

סרטון נחמד וחשוב ששלחה לי המדהימה: http://www.storyofstuff.com. זה לוקח כ- 20 דקות, אבל שווה כל אחת מהן.

תוכנית טלוויזיה על היווצרותה של השמש, למשל (4, 4)

מערכה ראשונה


(השלושה נכנסים לחדר ישיבות גדול וריק, עם שולחן סגלגל ועליו מספר צגי מחשב דקים).
צבי: וכשמרגול ניסתה את המשקפיים של המאסטרו...
יואבי: כן, זה היה מצוין.
צבי: אבל הכי טוב היה כשהקוּסוֹן החליף למכנסיים הצמודים, ואז...
טמי: טוב, חבר'ה, הזמן קצר. את מי מדיחים היום?
יואבי: דבר אחד ברור, את הערבי אי-אפשר. רבאק, נצטרך אותו לפחות בחצי-גמר, לדואט עם מרים טוקאן.
צבי: לא יודע, זה צפוי מדי. אבל אני מסכים שבינתיים צריך להשאיר אותו. מה עם הלסבית?
טמי: אפשרי... רגע, בואו נראה מה אמר הקהל. (מתקשרת בסלולרי) כן, סימה? טמי. אני צריכה את הנתונים של היום, האס.אמ.אסים... כן...
צבי: אני אומר מאתיים.
יואבי: מה פתאום, יותר קרוב לשבע-מאות. רבאק, שמונה-מאות.
טמי: אני שומעת... תודה סימה'לה נשמה. ביי. (מנתקת). חמש-מאות שבעים אלף ומשהו. לא רע בשביל החצי בלי הקוּסית. אבל נראה לי שזה עם הקעקועים מיצה את עצמו.
צבי: לא, לא, הוא עוד מביא המון אס.אמ.אסים.
יואבי: אז הבחור עם העין האחת. באמת נמאס להסתכל עליו, ורבאק, נינט הוא לא יהיה. אפילו לא סעדו.
צבי: טמי, אז מה נסגר עם האס.אמ.אסים?
טמי: אמרתי לך, חמש...
צבי: לא, התוצאות.
טמי: אה, רגע (מתקשרת בסלולרי) סימה? את יכולה להכניס לנו את המעטפה? תודה מותק (מנתקת). הקיקלופ זו אופציה לא רעה. מה עם הכושית הסינית?
יואבי: לא, אני מת עליה, היא מאגניבה. איך מצאנו מישהי כזו? רבאק, אנחנו טובים.
צבי: עד שהמעטפה מגיעה, אני מסתכל מה אומרים ברשת (ניגש לצג ושולף מקלדת ועכבר).
(שתיקה, פרט לקולות המקשים המתקתקים, ונקישות ציפורניים על השולחן).
(דפיקה בדלת. טמי קמה, פותחת אותה, נוטלת המעטפה וסוגרת הדלת. מתיישבת חזרה ופותחת המעטפה).
טמי: טוב, הקוּסוֹן מקום ראשון, אבל זה היה ברור.
צבי: כן, אם מחפשים אותו בגוגל יש כבר שלושים וארבע מיליון תוצאות.
טמי: הכושית הסינית מקום שלישי. במקום האחרון אחינועם ניני.
יואבי: דברנו על זה, רבאק, יש לה אף גדול אבל זה לא הופך אותה לאחינועם ניני.
טמי: אבל היא גם שרה כמו אחינועם ניני.
יואבי: כמו אחינועם ניני אחרי שנתיים בשבי החיזבאללה, את מתכוונת.
צבי: דווקא אוהבים אותה הטוקבקים באתר...
טמי: הקיקלופ במקום טוב באמצע. אז אולי בכל זאת הערבי?
צבי: זה מה שחושבים כאן, שעכשיו יעוף הערבי.
יואבי: אז בטח לא הוא. מה עם המקועקע?
צבי: את רוב האנשים הוא ממש מגעיל... הוא נכס רייטינג, זה ברור. טוב, אז הלסבית?
טמי: נראה לי שכן. היא הגיעה למקום הרביעי, לא גבוה מדי.
יואבי: או קיי, אני בסדר עם זה. היא והכושית הסינית יהיו השניים האחרונים.
טמי: כן, זה מצוין. אנשים ינשמו לרווחה כשיתברר שהכושית הסינית לא עפה.
יואבי: רבאק, אנחנו טובים.

משיר של "חובבי ציון" נותר צהוב (4, 4)

רוצה מנות, רוצה בננה, יוגלי ורימון,
ומקרוני, עוף וקינמון,
ולא אכפת לי גם מאיך שהן צלויות,
כי מה שבא לי לאכול זה רק מנות.

במועדון מזמין לה פסטה בייגל עם לימון,
אני רוצה שהיא תחמיץ מלפפון,
היא מחייכת ואומרת "בוא לנגוס"
אני קורא למלצרית "תביאי לי כוס"
פתאום קולט בצד ניוקי ובצל,
עם מיונז, ולהפסיד את זה חבל!
תראה איך שהן לאט לאט מטוגנות
עם מיונז אבל בקטע של מנות...

ready for bacon?
are you ready?

תראה בטטה, וביצים קשות,
אני חושב אני צריך פה אנטריקוט,
נראה שעכשיו ברוקולי:
הלילה אף אחת כבר לא תהיה בפי.
נו איפה, איפה יש פחזניה?
יש כנראה בשירותים לחמניה.
אני לא נשאר במועדון כדי להקפיץ,
מזל שאלוהים ברא את כוס המיץ!

חושב על נענע, יוגלי ורימון,
על מקרוני, עוף וקינמון.
ולא אכפת לי גם מאיך שהן צלויות,
כי מה שבא לי לאכול זה רק מנות.
חושב על נענע, יוגלי ורימון,
על מקרוני, עוף וקינמון.
ולא אכפת שזה לא אמיתי...
כי בדמיון שלי כולן בצלחתי!

שופט, מכללה, מדבר ומזימה (10)

שמעתי עכשיו שנשבר שיא העולם בריצת 100 מטרים לגברים. השיא החדש עומד על 9.72 שניות, שיפור של שתי מאיות מהשיא הקודם, והוא הושג בניו יורק, עם רוח גבית (מותרת) של 1.7 מטרים לשניה, ע"י יוסיין (Usain) בולט (אין לי מושג איך מבטאים את השם הפרטי, נחשתי). בולט? Bolt? תעשו לי טובה. וג'יימס פיש הוא אלוף העולם בשחייה (למרות שמארק ברֶסט שבר את השיא בסגנון חזה), ויוסי מטקה הוא אלוף ישראל בטניס. נו באמת.

שיר של מוניקה סקס, או פרשנות מוסלמית לשיר של נעמי שמר? (3, 5)

היא אמרה לי פירה,
עם מחית של דגים,
נשכור לנו מנגל בדרום תל-אביב
ונצלה שיפודים
ונצלה מעורב ובקר
נמצא מסעדה בשרית לא רצינית
וגם נחטוף לביבה,
אולי גם תמצא איזה תות עץ עם קציצה,
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
קישוא ממולא,
עם המון מרינדות
והמון לימונים,
הקרוטון יהיה שיפון
כמו שבטטה טעים.


יש מין מאפה, נעשה מהר,
כשאני רוצה לא להתעסק
עם המיץ והכרישה
איך אני עושה כבישה,
דלעת, פטריה,
זאת העגבניה
זה מה שאני צולה,
וככה קרם ברולה.

כולם יסבלו מהפשע לפיו ראש עיר הוא חבר כנסת (4, 8)

לא חשבתי על זה קודם, אבל מסתבר ששינוי החקיקה בעניין הפנסיה שעליו כתבתי בפוסט הזה, טומן בחובו עונש קולקטיבי נוסף. חלק מהשינוי הוא ביטול המסלול ההוני בביטוחי מנהלים, המסלול שבו בגיל פרישה ניתן לקבל סכום כסף חד-פעמי נטול מס (במקום קצבה חודשית). המסלול, כאמור, בוטל, וכעת כל תוכניות פנסיה הן קצבתיות.
העילה לביטול, מסתבר, היא העובדה שהיו אנשים ש"לקחו את הכסף ובזבזו אותו על מתנות לילדים ולנכדים, והגיעו לגיל מבוגר בלי כסף." כך לפחות לפי פרשן כלכלי ששמעתי אתמול בטלוויזיה. אם אכן זו הסיבה, זה עצוב מאד בעיני. זו עוד דוגמא לפטרנליזם הלאומי ולעונש הקולקטיבי שמוטל על כולנו בגלל כמה אנשים שלא מסוגלים לנהל את עצמם ואת כספם. זה פשוט מעצבן.

עיט, למשל, או תרנגול שפוגע בכביש בהולך רגל? (3, 4)

האם שמתם לב לעובדה הבאה? אני בוודאי לא הראשון ש"עולה" על זה, אבל אותי זה מעניין:

יש המון מילים בעברית שקשורות לממלכת החי, שהן בעלות הברה אחת - הרבה יותר מבתחומים אחרים: סוס, דב, פיל, קוף, שור (וגם פר), דג, סול, נץ, בז, כוס, תן, שה, עז, צב, גדי, צבי, ג'וק, כפיר, זבוב.

אינני יודע כמה מילים מתוך הרשימה הזו הומצאו ע"י אליעזר בן-יהודה, או האקדמיה ללשון העברית, וכמה היו חלק מהעברית הקדומה. אני נוטה לחשוב שמילים בעלות הברה אחת הן "חשובות" יותר בקונטקסט שבו הומצאו, ולכן סביר שרובן עתיקות, ובאו לעולם כאשר הלשון הייתה צריכה להתמודד אם סביבה רווית בעלי חיים. אבל, כמובן, הסברה הזו יוצרת בעיות. ראשית, סביר להניח שגם עולם הצומח היה רלוונטי במידה רבה לחיים באותה תקופה, אבל נראה לי שיחסית לכמות המילים שקשורות לעולם זה, יש מעט מילים בנות הברה אחת.
שנית, ובאופן כללי יותר, הסברה הזו מבוססת על קריטריון של "חסכנות" בדיבור - ככל שהמילה נמצאת בשימוש רחב יותר, עליה להיות קצרה יותר. מעניין, אם-כך, למה יש כל-כך הרבה הברות בודדות שאינן מילים - הרי "חסכוני" יותר לדבר בהברות בודדות. כלומר, כאשר מומצאת מילה חדשה - נאמר, "סלק" - מדוע יש צורך בשתי הברות? הסיבה עשויה להיות המבנה מבוסס השורשים של השפה - דהיינו, המילה "סלק" היא שימוש בשורש ס.ל.ק. בבניין קֶטֶל; ואולם, כידוע, שפות, והעברית בפרט, עמוסות ביוצאים מן-הכלל, ואם אכן קריטריון החיסכון היה שריר, ניתן היה לקרוא לאותו ירק "סֶלְק" ("selk"), כיוצא מן-הכלל.
אז אולי החסכון אינו הקריטריון היחיד, או העיקרי, לאורכן של מילים. אם כן, חזרנו לשאלה המקורית: מדוע יש מילים רבות כל-כך בנות הברה אחת בעולם החי?

אגב, יש לי הרגשה, לא מבוססת כלל, שבאנגלית יש, יחסית, הרבה יותר מילים בנות הברה אחת. אולי העברית סתם פלצנית?

מוציא חלקי משחק מהתחרות ומנקה אותם (4, 4)

מדיח כלים - איזה מכשיר שימושי. חוסך שעות של עמידה ליד הכיור; מאבק בעשרות צלחות, כוסות, מזלגות, סכינים וכיוצא באלה; חוסך סבון כלים ומים (אמנם על חשבון חשמל); בקצרה - מכשיר נהדר.

אז למה, לכל הרוחות, אני צריך לשטוף את הכלים לפני שאני מכניס אותם למדיח? משל למה הדבר דומה?

• אתה רוצה לחשב כמה זה 27 כפול 45 במחשבון, אבל כדי שהמחשבון יוכל לבצע את החישוב המסובך, עליך לחשב עבורו תחילה את המכפלות 7x4, 7x5, 2x4 ו- 2x5.
• את נכנסת למכונית, אולם טרם התנעתה את צריכה לדווש מספר שניות דרך חור ברצפת הרכב (דמיינו "פרד פלינסטון").
• אתה מעוניין לאפות עוגה. אתה מכין את הבלילה והמילוי, שופך הכל לתוך תבנית אפייה משומנת ומחמם את התנור ל- 200 מעלות. חצי דקה טרם כניסת העוגה לתנור, אתה מדליק נר קטן, מהנרות הקטנים שמקבלים בערכות להדלקת נרות שבת ביום שישי ברחובות מסוימים בירושלים, ומחזיק את התבנית מעל הלהבה. התבנית הרי לא יכולה להיכנס ללא חימום מקדים לתנור.
• את ניגשת לצחצח שיניים. טרם הצחצוח במברשת הרגילה, על שינייך לעבור נקיון מקדים ע"י מברשת קטנה.
• אתה מעוניין לקבל שירות ממשרד ממשלתי. אתה ניגש לפקיד אבל דקה לפני אתה ממלא עשרות טפסים שמקצרים את משך העבודה שלו (הממממ....)

אתם מבינים את הרעיון. איזה תכנון לקוי, איזה באג בדיזיין, איזו אווילות - וזה, כמובן, לא הגרוע ביותר. הגרוע ביותר הוא שהאנושות, אם אפשר לקרוא לה כך, מקבלת את זה בשוויון נפש! מובן, חייבים לשטוף את הכלי לפני שמכניסים אותו למדיח, הרי המדיח לא מסוגל לטפל בלכלוכים גדולים/קשים/שומניים/חומציים/טעימים/דוחים. סליחה? אז שמי שמתכנן מדיחי כלים, שיתכנן אותו יותר טוב, כך שיוכל לטפל בכל הלכלוכים. זה תפקידו. אם אני עומד ושוטף את הכלי, בשביל מה אני צריך מדיח?

גמלה בחנות לאמצעי תאורה (מחידושי המחבר) (5)

בינואר השנה נכנס לתוקף הסכם "פנסיה לכל עובד", שאמור לאפשר לכל עובד במדינה, כולל מלצרים, עוזרות בית, מטפלות ומאבטחים, לקבל פנסיה בגיל הפרישה. זהו צעד חברתי חשוב ואף הכרחי - בתנאי שמילת המפתח היא "לאפשר".

במסגרת "שעת חברה" בעבודה קבלנו הרצאה קצרה על הנושא, ומתברר שהמילה הנכונה היא "לחייב". נניח שאני מעסיק גנן; אם אני מעסיק אותו מעבר לתקופה מינימלית כלשהי, שקבועה בהסכם, עלי להפריש לו כספים לפנסיה. עד כאן - טוב ויפה. אלא מאי? הגנן לא יכול לסרב. יתרה מזו, הוא חייב להפריש מכספיו שלו לאותה קרן פנסיה, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. מובן שהגנן יטיל את ההפרשה עלי כמעסיק - דהיינו, מחיר העסקתו יעלה. אבל זה לא העניין. הסכומים הם קטנים - אחוזים בודדים שמספרם אמור לעלות בשנים הקרובות; בכל מקרה, על שכר של כ- 500 ש"ח בחודש (למשל, בייביסיטר לכמה שעות מדי כמה ימים), מדובר בעשרות בודדות של שקלים ואולי אף פחות.

הנושא הוא עקרוני: האם מותר למדינה להכריח אדם לנהל את כספיו בצורה כלשהי? דהיינו, האם מותר למדינה לומר, "מתוך המשכורת שלך, עליך לחסוך כך וכך?"


לעונים "הן", השלב הבא יכול להיות זה: יצא חוק שאוסר על הימורים בלוטוטו למיניהם ביותר מ- 10% מהשכר. הרי אנשים שמהמרים בסכומים גדולים יותר מהווים נטל על המדינה. אבל למה לעצור כאן? בואו נחליט, כפי שמייעצים כלכלני משפחה, שאסור להוציא יותר משליש השכר על דיור. לעומת זאת, יש להוציא לפחות רבע מהשכר על חינוך, כולל תשלומים למוסדות חינוך (כולל חינוך על-יסודי, כמובן), ציוד, הסעות וכן הלאה. יודעים מה? למה שלא נקבע בדיוק לאן הולך הכסף - אילו ספרים לקנות, לאיזה גן לשלוח את הילד ואולי גם איזה מזון לקנות, כי הרי אם האדם הפשוט יקנה מזון מזיק, סביר להניח שבגיל מבוגר הוא יחלה ויזדקק לסיוע מהמדינה.


הפטרנליזם הבוטה שבא כאן לידי ביטוי הוא חלק מאותו הלך רוח, לפיו "אנחנו יודעים יותר טוב ממך". אנחנו, עורכי העיתון, יודעים הכי טוב מה אתה אוהב ולכן זה מה שנפרסם. אנחנו, קברניטי הערוצים המסחריים, יודעים מה מסעודה משדרות אוהבת, והרי כולכם מסעודה משדרות, ולכן אנחנו נחליט מה לשדר. אנחנו, רבנים ופקידי דת, יודעים טוב יותר מה המשמעות של "להיות יהודי", ולכן אנחנו נקבע את הקריטריונים לכך, ואנחנו גם נקבע את הסטטוס קוו.


בסופו של דבר, אותם גננים ומלצרים הם אנשים בוגרים, ויש להם היכולת להחליט בעצמם איך לנהל את כספם. רוצים פנסיה? בבקשה; המעסיק חייב להפריש לכם כספים, ובצדק. אין על-כך בכלל ויכוח. לא רוצים? בבקשה, קחו את אותה תוספת קטנה מהמעסיק ועשו בה כרצונכם. יתרה מזו, אני בתור מעסיק יכול להציע לכם משכורת גבוהה יותר אם תוותרו על הפנסיה - וזכותכם לקבל זאת. בתנאי, כמובן, שבתור אנשים בוגרים אתם גם מבינים, שבגיל מאוחר לא תוכלו לבוא בטענות לאיש מלבד לעצמכם על כך שאין לכם ממה לחיות.


שני דברים נוספים מעיבים על העניין: האחד הוא מודעות. בן עשרים שרק משתחרר מהצבא, ואפילו בן שלושים שכבר עובד כמה שנים, כלל לא מודעים לצורך לחסוך לפנסיה. לכל היותר הם חושבים ש"כדאי לחסוך ליום גשום". פעמים רבות היום הגשום מגיע בצורת רצון עז לנפוש בתאילנד, או לרכוש מכונית גדולה יותר, והופ - הלכו החסכונות.

הדבר השני שחסר הוא פשטות. לכאורה, פתיחת קרן פנסיה לעובד כוללת חתימה על מספר מסמכים ופיקסוסם - ותו לא. את זאת עוד נראה. אבל באיזו קרן פנסיה לפתוח תוכנית? באיזה מסלול? עם אילו אפיקי השקעה? טוב, אם התשובות לכל השאלות הללו היו פשוטות, מקצועות כגון סוכני ביטוח ויועצי מס היו מתרוקנים מתוכן ונעלמים. המממ... אני מריח קונספירציה.

הצייר שאינו יהודיה (4)

היום, יום שישי, אחרי הצהריים, הצלחנו לתפוס כמה שעות מנוחה, כאשר הזאטוט נרדם. שכבנו במיטה עם טלוויזיה דולקת, דקות ספורות לפני שינה. הערוץ הנבחר היה ערוץ אחד, שהוא כחמישית מסך הערוצים שאנו קולטים. למי שלא מכיר, נדמה לי שזה ערוץ 11 ב"הוט". אתם יודעים, רשות השידור הישנה והטובה.
כפי שהורגלנו בערוץ הראשון, ולא משנה באיזו תוכנית, התפאורה, המשתתפים, התאורה, הפונטים - כולם לוקים בחוסר עניין משווע, אם כי ברור שהמטרה כאן היא שתשומת הלב של הצופים (כל הארבעה) לא תוסט מהנושא החשוב שלשמו התכנסנו.
ובכן, כנראה במסגרת רצועת תוכניות דת, זכינו לשטוף את העיניים בתוכנית ששמה, אם זכרוני אינו מטעה, "שאלת רב". כיאה לעידן המודרני, לפנינו תוכנית אינטראקטיבית בה הצופים מתקשרים ושואלים שאלה, והמנחה מפנה אותה למומחה שיושב לצידו. עד כאן, תוכנית סטנדרטית שכבר ראינו כמוה רבות. אלא שכאן המומחה הוא רב צעיר, והשאלות הן קושיות כבדות משקל בענייני דת ומצוות. שאלות לדוגמא:

• השנה חל ליל הסדר במוצ"ש; האם מותר לאכול חמץ בשבת בבוקר?
• אדם שאינו מסוגל לשתות יין, ואין מישהו שיכול לשתות במקומו, האם הוא יכול במקום זאת לברך על ... (כאן פספסתי מילה)?
• אדם קטוע יד, האם רשאי להניח תפילין על היד השניה? ואם הוא קטוע שתי ידיים, האם הוא פטור מהנחת תפילין על היד?
• יהודי שחי בחו"ל נשא לאשה גויה בת המקום. לאחר מכן הוא חזר בתשובה ולארץ, וחשק בריבה כשרה. האם עליו להתגרש? (התשובה, אגב, היא שלפי ההלכה - לא, כי אשתו "היא רק גויה" או משהו כזה).

אכן, שאלות הרות גורל שלבדן ראויות לפוסט. אבל לא הייתי מתעכב על כך אילולא טיעון מעניין של הרב, שבא כתשובה לשאלה שפספסתי. מובן שעבודה לאחר הדלקת נרות שבת אסורה, אפילו על האישה. אבל, אם האישה יודעת טרם ההדלקה כי יש מטלה שעליה לעשות לאחריה, הרי שיכולה היא לומר בעת ההדלקה "מתנה אני", וכך ההדלקה נעשית מותנית (אני משאיר את הפירושים לקוראים). בכל מקרה, אני הייתי בטוח שהמשפט הבא יהיה בסגנון:

"לחלופין, יכול הבעל לומר "באתי לעזרה", שאז יכול הוא לבצע את המטלה במקומה, אלא אם האישה מספיקה לומר קודם "בן-גוריון, כדור-הארץ", שאז היא היא המנצחת".

ביום מוצלח, הדייג מביא לשוק אלמנט זמר מזרחי (7)

"עבודה עברית" הוא אוסף של ביצועים מחודשים לשירים ישראלים בהפקת גלי צה"ל. בפעם הראשונה הופק אוסף כזה לכבוד שנת ה- 50 למדינה, ובהתאם הופיעו בו 50 שירים בגרסאות כיסוי. בזכרוני נחרתו שניים: "למה לא אמרת לי" בביצוע מקורי של אריק לביא, כוסה ע"י "הזבובים" (דן תורן, מאור כהן ואחרים); ו"זמר שלוש התשובות" של רבקה זוהר הושר ע"י זהבה בן. אינני יודע מדוע דווקא שני אלה נשלפים בקלות מן הזכרון - ייתכן כי הם הושמעו שוב ושוב בגלגל"צ ודומיה.

כעת עומד לצאת, או שכבר יצא, אוסף חדש כזה - כפי שנחשתם, לכבוד 60 שנות קיומה של המדינה. ומדוע אני מספר לכם כל זאת? כי לפני מספר ימים שמעתי שיר מתוך האלבום החדש: שירו הנפלא של עוזי חיטמן, "ניגונה של השכונה", שהפך לקלאסיקה בעיני בביצועו של יזהר כהן, הושם, למרבה הצער, בפיו של שלומי שבת.

אין לי דבר אישי נגד מר שבת. אין לי דבר גם בעדו. אבל הביצוע שלו לשיר המקסים הזה גובל בהתעללות בילדים. אני לא רוצה להכליל אבל אני אעשה זאת אף על פי כן: עוד לא שמעתי גרסת כיסוי לשיר יפה, שבה נוספו אלמנטיים "מזרחיים" (דהיינו, בעיקר סלסולים), שנשמעה טוב. אני רוצה להבהיר חד משמעית: זה לא שאני נגד גרסאות כיסוי. שמעתי מוצלחות פחות ומוצלחות יותר, אבל ביצועים מחודשים מסולסלים - כאלה עוד לא שמעתי אפילו בינוניים.

אני שונא סלסולים. ייתכן שזה בגנים האשכנזים, או בבית הגידול החף מכל סלסול. בילדותי סלסולים היו נחבאים אל הכלים, וככל הנראה באו לידי ביטוי במועדונים נידחים ברמלה. ברדיו ובטלוויזיה הם לא נשמעו; אני זוכר הופעה מגושמת בתוכנית שישי כלשהי, של אשה ממוצעת ובלתי ידועה, ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משהו דומה לשירה מזרחית. הייתה זו מרגלית צנעני, ואינני זוכר מה היא שרה.

אינני קובע אם זה טוב או רע; אלו הן העובדות. שנים רבות לא נחשפתי לזמר ים-תיכוני, וכיום, לומר זאת בעדינות, קשה לי לשמוע אותו. אינני קובע גם אם מוצדק היה מצד ה"ממסד" לדחוק את הזמר היבבני הזה לשוליים ולא לאפשר לו לתפוס את מקומו בתרבות הישראלית הממוסדת טרם שנות התשעים - למיטב ידיעתי המוגבלת, ולטענת זמרים ואמרגנים בתחום, קלטות שמע מקוריות יותר או פחות הסתובבו בארץ, בכמות שהצדיקה ביטוי כלשהו במיינסטרים. שוב, ההסטוריה בעינה עומדת וכרגע, לפחות, לא ניתנת לשינוי - הן ההסטוריה הכללית והן ההתנהלות הפרטית שלי.

וזה לא שזמרים מזרחיים חייבים לשיר עם סלסולים. יזהר כהן, גלי עטרי, עפרה חזה, אתי אנקרי, רוחמה רז (זרגרי במקור), הראל סקעת, בועז שרעבי המוקדם (עד גבול מסוים), מיכה שטרית, יובל בנאי, אפילו שושנה דמארי ואפשר גם לצרף את דנה אינטרנשיונל - כולם יוצאי עדות הסלסול שלא חטאו בו. אז למה חייבים לדחוף איזו "עוואנטה" לצליל יפה?

יש לזה מקבילה, ברמה מסוימת, באמריקה. גם שם יש גל של גרסאות כיסוי, ופעמים רבות נוטים לדחוף פנימה אלמנטים היפ-הופיים - או, אה, אהא, יו, ושאר הברות קוּליות וחסרות פשר. גם זה בדרך-כלל פוגם, אבל בעוד אלה תוספות לא הרמוניות, שלא משפיעות על המלודיה עצמה, הסלסול מרגיש לי "נדחף". באותו ביצוע ששמעתי, אגב, בתוכנית "ארבע אחר הצהריים", ממש יכולתי לחוש כיצד האדון שבת מנסה לדחוף פה סלסול ושם סלסול, אולי כדי לבדל עצמו מהביצוע המקורי, אולי כדי למשוך את קהל רוקדי השולחנות, אינני יודע. זה פשוט נשמע רע. צר לי על יצירות מופת, או על סתם שירים יפים, שהופכים ממשהו שלם לצירוף של מילים יפות ומלודיה מעוותת. כך בשיר הזה, כך ב"חלומות" (ביצוע חלומי של רוחמה רז, ביצוע חלום בלהות של אייל גולן), ובמידה מסוימת, אם כי פחותה, גם ב"היום, היום" (דורית ראובני, שרית חדד) וב"זמר שלוש התשובות".

די לסלסול!

באוגנדה נמכרו תפוחים בזול? (4, 5)

אני לא יודע אם זה ייחודי למדהימה שלי*, או שזה אופייני לנשים רבות. תאמרו לי אתם.
תוך כדי מסע קניות שגרתי, נתקלת המדהימה במוצר אשר, נאמר זאת בעדינות, הצורך שלנו בו מוטל בספק. מקדם אותנו שלט: במבצע! המוצר נבחן אנה ואנה, ואז מתפתח דיאלוג כזה:

"רק 30 שקלים!" היא קוראת באושר.
"אבל אנחנו לא צריכים את זה," אני מנסה.
"אולי נצטרך בעתיד."
"אז נקנה בעתיד."
"אבל עכשיו זה במבצע."
"לכי תדעי, אולי יהיה מבצע יותר טוב."

או אז מגיע הטיעון המנצח:

"אבל במקור זה 600 שקלים!"

או, יש לנו כאן 95% הנחה. הנקודה שברורה לי היא, כמובן, שזה בכלל לא משנה כמה זה עלה במקור. הנקודה שפחות ברורה לי היא, אם כך, למה לה לא משנה כמה עולה להם לייצר את המוצר? הרי שלפי אותו הגיון, אם עלות ייצור המוצר (ונתחשב באריזה, הובלה, אחסון וכל השאר) היא שקל וחצי, הרי שאנחנו נדפקים ב- 95%, כי "הם" קבלו הנחה של 95% במכירת המוצר**. אז למה שנקנה בכזה מחיר רע?
הגיון של נשים. אני לא מבין כיצד המילה "מבצע" מהלכת עליהן קסם. חוויתי אפילו מצב שבו בטלוויזיה נאמרה אותה מילה, והיא זו שגרמה לה להרים את הראש ולהתעניין בפרסומת.
איכשהו, תמיד מסתבר בדיעבד שאני פשוט לא מבין, שלמעשה לא רק שאנחנו צריכים את המוצר ומשתמשים בו, גם לא ברור איך הסתדרנו בלעדיו; ומאותו רגע אותו מוצר הופך לבן-בית, ואנו קונים אותו גם כשיש הנחה רק של 20%, וזאת לאחר העלאה של כ- 30% במחיר המקורי.
אגב, הטענה שלי ש"אולי יהיה מבצע יותר טוב בעתיד" נשארת תמיד ללא מענה. אני מניח שהתשובה היא לאורך הקווים של "מצוין, נקנה גם אז".

* שאני אוהב מאד מאד.
** ולמעשה הרוויחו 2000%; אם הייתי רוצה לדייק, הייתי מציע מעט יותר מ- 15 שקלים לייצור המוצר.

דיקור של מין רדיו בקיבוץ דרומי (11)

מוזרה לי הנהייה האופנתית אחר כל מה שסיני - החל, כמובן, מרפואה סינית ומתורות חיים סיניות, וכלה באוכל סיני, מקלות סיניים ושניים סינים עם כינור גדול. מה כל-כך מיוחד ברפואה הסינית? מה עושה אותה כל-כך טובה?
לא התעצלתי והשלכתי מבט באתרים מסוימים כגון זה. סיכומון קטן: בשנת 1955 הייתה סין במקום ה- 132 מבחינת תוחלת החיים. אחרי מדינות כמו איי שלמה, אלג'יריה, בוצוואנה, קוריאה הצפונית, אוזבקיסטן, ישראל (מקום 29) וכמובן מדינות מערביות - מדינות סקנדינביה פלוס הולנד תופסות את חמשת המקומות הראשונים (נורווגיה ראשונה עם 72.7 שנה), ואחריהן אוסטרליה, ניו-זילנד, שוויץ, בריטניה, קנדה, ארצות הברית (מקום 11). תאמרו "היגיינה"? "מערכת ביוב"? אני לא בטוח שבברוניי, בטרינידד וטובגו, בקירגיזסטן ובמונגוליה, כולן עם תוחלת חיים ממוצעת גבוהה משל סין, מצב הנקיון והאסלות היה טוב משל סין, ובכל מקרה מערכת הרפואה הסינית המופלאה הייתה צריכה להתגבר על מכשולים פעוטים אלו ולהביא לתוחלת חיים של יותר מ- 40 שנה.
נקפוץ 45 שנה קדימה, לשנת 2000, והנה, שכנה לא רחוקה של סין, יפן שמה, קופצת למקום הראשון, עם 80.5, וסין אמנם מתקדמת - הרפואה המערבית הגיעה אליה בסופו של דבר - היא מגיעה למקום ה- 57 המכובד, ועדיין מנוצחת ע"י מדינות עם רפואת אלילים כמו מאוריציוס, סרי-לאנקה, ארמניה וגואם. ישראל, אגב, עולה למקום השמיני.

אבל בואו לא נעצור כאן. תמותת תינוקות (עד גיל שנה) - בשנת 1960 סין במקום ה- 41 עם 150 מיתות לאלף לידות - הרבה יותר מה- 26 בארצות הברית למשל. מה, אין איזו מולקולה ששמים במים ומשאירה להם זכרון שיכול למנוע מיתת תינוקות? ככל הנראה יש משהו כזה, וקוראים לו רפואה מערבית - בשנת 2002 סין עם 30 מיתות לאלף לידות.

אז מה הסיפור? מה עושה את הרפואה הסינית כל-כך מושכת? האם זה בגלל הכשלונות המהדהדים והמתוקשרים של הרפואה המודרנית? הרי על כל כשלון כזה יש אלפי הצלחות לא מתוקשרות. אז מה, זה שוב התקשורת?

כמו פרטנר, כך גם המושב (3, 5)

הנה עשר סיבות, בסדר אקראי, לכך שכדאי לכם לבקר ב"אגם הקסום" בכפר טרומן (ממש ליד איירפורט סיטי):

1. הילדים יכולים להחזיק וללטף ארנבות, אוגרים וקביה
2. הילדים יכולים לרכב על סוסת פוני
3. הילדים יכולים לראות קופים, תוכים ענקיים, טווסים וחיות אחרות
4. הילדים יכולים להנות במתחם של מתנפחים
5. כל זה ב- 25 ש"ח לאדם (בוגר)
6. פתוח בשבת
7. באותו מתחם - מסעדת "קניבל" (Canibal, הטעות במקור, לצערי); אכול כפי יכולתך
8. ארבעה סוגי בשרים (אבל - אין אף תוספת; אבל מי צריך?)
9. שתיה (מיץ תפוזים) חופשית, חומוס חופשי ומעט סלטים חופשי
10. וכל זה ב- 95 ש"ח לאדם; ואם נכנסים גם לפינת החי והמתנפחים, זה כולל את 25 הש"ח (אם הבנתי נכון)

מומלץ, כפי שהבנתם, בעיקר עם ילדים. משק 42, נדמה לי, אבל לא קשה למצוא.
אה, יש שם גם אגם שבו אפשר לעשות סיבוב על סירת פדלים, אבל זו לא באמת סיבה לבקר שם. וסיבה 4 קצת מוצנעת שם למעלה, אבל לפי התגובות של הצוציק כשהיינו שם, זו גולת הכותרת.

דני רובס קורא לדראושה "אברך" (4, 2, 5)

אתה חולה. אתה משרך רגליך בין המיטה למטבח, רק כדי לגלות שאין לך תאבון, אבל גם אין לך כח לשוב למיטה. הדקות נוקפות לאיטן, והנה, בשעת אחר צהרים מאוחרת, אתה מרים את עיניך במקרה לחלון ורואה מכונית מוכרת חונה. נדמה כי שעות חולפות בטרם הדלת נפתחת. טקס פינוי הרכב נמשך דקות ארוכות נוספות, אך לבסוף נשמע צליל הפעלת האזעקה, ושתי דמויות עושות דרכן אל הבנין.
אתה מדדה אל דלת הכניסה, פותח אותה ויוצא בפיג'מה (או תחליף) ונעלי בית אל חדר המדרגות. אתה שומע את השאון מהכניסה לבנין וקורא בשמו של הזאטוט.
כידוע, בניגוד לאוויר, למים ולתווכים אחרים, קול נע במהירות הרבה יותר גדולה מאור בתווך שנקרא "חדר מדרגות"; אתה שומע את החיוך ואת הקריאה "אבא" לפני שאתה רואה אותו, אחרי שהם עוברים את עיקול המדרגות האחרון, ידו בתוך ידה של אמו. ואז אתה רואה אותם, ושניהם מחייכים מאוזן לאוזן.

זהו אושר.

טסו ובאו ברכב ציבורי (7)

ביום שישי חגגנו יומולדת שנה וחצי לילדון. הצוציק מבלה את זמנו בנסיעות באוטו בזיהוי מכוניות גדולות - אוטובוסים ("בו" בשפתו), משאיות ("טיס") ולאחרונה גם גרר ("גראו"). חיבתו לאוטובוסים הביאה אותנו לידי החלטה: ביום ההולדת יראה העולל אוטובוס - בפעם הראשונה מבפנים.
בואו ניסע באוטובוס.
כדי לתת פרספקטיבה, המדהימה לא הריחה צחנת רכב ציבורי לפחות עשר שנים - לדעתי יותר - ואני נסעתי פעם אחת, לפני כשנה וחצי, בשביל המוזה. המוזה כנראה נסעה ברכבת. באופן מפליא, ובניגוד לסטטיסטיקה (שזו, כמובן, שטות מוחלטת; דבר אינו "בניגוד לסטטיסטיקה"), באותה נסיעה בודדת פגשתי בתחנה את אחותי - וגם היא, למיטב ידיעתי, אינה בעלת "חופשי חודשי" או אפילו כרטיסיה. בכל מקרה, המדהימה סבורה שנסיעה באוטובוס, בעיקר בעירנו הנאווה, כמוה כהעלבת עובד ציבור, דהיינו, מהווה סכנת נפשות אמיתית. אני מצידי הבנתי באותה נסיעה יחידה שאוטובוסים סתם מסריחים (טוב, אני מכליל). כך שנסיעה כזו היא בהחלט הקרבה מצד שנינו, אבל מה לא עושים בשביל הפעוט?
ובכן, האוטו ("אוטו") נותר דומם לא רחוק מבית הוריה, והנה אנו על אוטובוס ארוך עם אקורדיון - והילד בשוק. אך אל דאגה, השוק חיובי: הוא מביט בעניין אנה ואנה, בוחן את הבחורות משמאל ובעיקר את האוטובוסים האחרים שחולפים בחוץ. כך חלפנו על פני מספר תחנות - וירדנו.
כעת אנו שמים פעמינו בחזרה. המתנה קלה והופ ("הופ") - אנו על אוטובוס בכיוון ההפוך. הרכב נוסע ועוצר בתחנה הראשונה. במקרה, תחנה זו סמוכה לשכונה ערבית. מספר קטן של אנשים עולה, והאוטובוס עומד במקום. מספר קטן של אנשים יורד, ואין סימן לתזוזה. זרם אנשים הולך וגובר כלפי דלת היציאה, והנה אנו שומעים כי יש משהו (או מישהו) חשוד וכדאי לרדת. לאחר היסוס ישראלי אופייני (שמקורו, כמובן, בחוסר אמון בסיסי) אנו מוצאים את עצמנו על המדרכה. אחרוני הנוסעים מותירים את האוטובוס עם נפש חיה אחת - הנהג - ואז נשמע קולו הרועם של המנוע. האוטובוס נסע ("סע").
הלם קל אחז במשתתפי הדרמה. לו הייתי לבד היה מדובר בהליכה של כמחצית השעה עד למכוניתנו. האם נגזר עלי לשאת את אשתי ההרה, מדהימה ככל שתהיה, ועליה בננו החמוד, כל הדרך? האמנם, במקום להגיע שמחים וטובי לב אל האוטו, עלינו לשבת בו מזיעים ורעי רוח? כל חיי חלפו מול עיני, פרט לשלושים ומשהו השנים הראשונות, עד שראיתי שהאוטובוס עצר כמאה מטר בהמשך הכביש.
לא חלפו יותר מדקות בודדות נוספות, ולפתע סירנות רועמות מכל עבר; מכוניות משטרה מגיחות עם כיוון התנועה ונגדה ועוצרות על ידנו, צ'קלקות מתערבבות במדים והקרחות מבהיקות. שוטרים מופיעים, קופצים ורצים, ואחד מהם ניגש לאחד מהנוסעים. הוא בעל "חזות ערבית" ותיק גדול, סגור. ככל שהצלחתי לקלוט, הנהג ביקש ממנו לפתוח את התיק אך הוא סרב; הנהג עשה מה שכל אדם שאחראי על שלומם ובטחונם של אחרים עושה במצב כזה: הוא הותיר את אותם "אחרים" בחברת הגורם המסוכן ונס על נפשו. יאמרו האומרים - הנזק מהתפוצצות בתוך האוטובוס גדול בהרבה מהתפוצצות בשטח פתוח; אותנו, שהיינו במרחק כמה מטרים ממנו, זה לא מספק.
אגב, הוא פתח את התיק לבקשת השוטר ונראה כי הוא אכן מסוכן: נדמה לי שזיהיתי שם סלטים של אחלה.
כדי לסיים את הסיפור בנימה חיובית, צעדנו את מאה המטרים, עלינו על האוטובוס והמשכנו ליעדנו. אני חושב שהפעם הבאה שבה ניסע באוטובוס לא תהיה לפני שהילד יבקש את המפתחות של האוטו.

השחקן מנסה לתפוס את פסק ההלכה (3, 4)

סיימתי לאחרונה לקרוא את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני. זהו ספר מדובר שהופיע זמן רב ברשימות רבי מכר כאלה ואחרות, וכדרכם של ספרים כאלה, עורר את חשדי באופן מיידי. הספר האחרון מסוג זה שקראתי היה "לקרוא את לוליטה בטהרן" מאת אזאר נאפיסי, שגרם לעצמות השעמום בגופי להתיז ספריי שלג על איברי ההרדמות, והביא לכך שגם תחושת הקבס העזה שהשתלטה עלי עם קריאתו פשוט נפלה שדודה ולאה, עצמה עיניה ולא הקיצה עוד. נאבקתי עמו קשות ובעצם אינני זוכר את סופו; אינני בטוח כלל אם הגעתי אליו.
זאת ועוד, "רודף" איננו כלל מסוג הספרים שאני נוהג לקרוא, שכן די להציץ בכריכה האחורית בכדי להבין שחלליות לא יהיו שם, גם לא מכשפים או הוביטים, ואם יופיעו גמדים ודאי יהיה להם תפקיד פסיכולוגיסטי נכבד. מדובר בסיפור שמחולק לשניים: בחלק הראשון, סיפור ילדותו של הסופר באפגניסטן, בחברת משרתו/ידידו הנאמן; חלק זה מסתיים באירוע טראומטי שמייסר את הגיבור בתחושת אשמה, תחושה שמלווה בעצם את כל הספר. בחלק השני מסופר על שובו של הסופר, לאחר שנים ארוכות בארה"ב, לאפגניסטן, בנסיון לגאול את עצמו. שוב, לא מסוג הסיפורים שעל-פי-רוב "עושים" לי את זה.
כמה שהופתעתי. הספר פשוט מצוין.
נהניתי מהקריאה ומשלב מסוים לא יכולתי להניח אותו. אמנם,
==== מיני ספוילר ====
התוספת בסוף לא הכרחית, והזכירה לי את ההשתלטות של סארומאן על הפלך לאחר שסאורון נוצח - די, הקתרזיס כבר הושג, לא חייבים להמשיך - אבל כמו שם, זה לא ממש פוגם. אפשר גם להבין את הצורך של הסופר לקשר את הבן ההאזארי לאביו בצורה משמעותית, אבל זה כבר הרגיש לי מעט מאולץ.
==== סוף ספוילר ====
בשורה התחתונה, אני ממליץ בחום על הספר.

סדרת הטלוויזיה שהופכת את שלום חנוך לחמו של הוגו (2, 4)

מכירים את הטענה הידועה, לפיה העולם כל-כך מורכב/מסודר/יפה/מובנה/כל תואר אחר שלכאורה סותר התפתחות הסתברותית, שחייבת להיות יד מכוונת שיצרה אותו, דהיינו אל?
ובכן, סיימתי אתמול לקרוא את "Small Gods", ספרו של טרי פראצ'ט, ה- 13 בסדרת עולם הדיסק. אגב, אחד היותר-מוצלחים מבין השלושה-עשר הראשונים. הנה קטע, בתרגום חופשי שלי:

וכמובן, חייבת להיות... יישות עליונה. אך מכיוון שהיקום די מבולגן, ברור שאותה יישות עליונה לא יצרה אותו. אם הייתה יוצרת אותו הייתה, בהיותה עליונה, עושה עבודה הרבה יותר טובה, עם הרבה יותר מחשבה, אם ניקח דוגמה שרירותית, לעיצוב הנחיר המצוי. או, אם לומר זאת אחרת, קיומו של שעון שהורכב בצורה רעה מוכיח את קיומו של שען עיוור. כל שצריך הוא להביט סביב כדי לראות שיש מקום לשיפור בכל מקום.

זה מצביע על כך שהיקום בוודאי הורכב בחפזון ע"י כפוף ליישות העליונה, בזמן שזו לא הסתכלה, באותו אופן שבו פרוטוקולים של אגודת "הצופים" מבוצעים על מכונות צילום משרדיות בכל הארץ.

לכן... זה רעיון רע להפנות תפילות ליישות עליונה. זה רק יסב את תשומת ליבה ויגרום לבעיות.

שדרנים זכו בשני גביעים ברציפות? (2, 4)

היינו בהיכל, ומה אגיד? אין לי מילים. חוויה בלתי-נשכחת.

מי שלא קופץ צהוב
מי שלא קופץ צהוב,
מי שלא קופץ צהוב,
מי שלא קופץ צהוב!

זה התחיל בשוטרים. פנינו ימינה בלה-גארדיה; יש שם נתיב אחד שפונה ימינה ועמדנו בו דקות ארוכות. מובן שהיו מכוניות רבות שניסו להידחף מהנתיב השמאלי. הופתענו לגלות שכל כ- 20 מטרים עומד שוטר ולא מאפשר זאת. זה היה הסימן הראשון.

ההפתעה הבאה היתה החניה. לא ציפינו לכזה סדר וארגון; היינו מוכנים ללילה של חיפושים אחרי מקום פנוי, או לחילופין לתשלום קנס. אבל לא - היו הרבה סדרנים, שילמנו 15 ש"ח ברצון ונמצאה לנו חניה במהירות, למרות ששמענו כבר בגל"ץ את הצגת השחקנים. קנינו שני צעיפים (20 ש"ח איץ'), חלפנו על פני "סקייטפארק גלית", רחבת סקייטבורד עם בורות משופעים שהייתי מפחד לזחול בהם, אבל ילדים בגובה חיטה גלשו בתוכם באומנות, ונכנסו דרך שער 5.

כשהגענו למקומות, בשער 12, הם כבר הובילו 4-0, אבל ההרגשה הפשיסטית-משהו של להיות חלק מ- 5000 איש עם מטרה ברורה אחת השתלטה באופן מיידי.

מכבי שלום,
מכבי שלום,
איך זה לראות
את נוקיה אדום?

אני חייב לומר שלא התלהבתי מכל השירים, בייחוד "שמעון תתאבד כבר" או משהו כזה. אני חייב להוסיף שגם לא קלטתי את כל המילים, וחלק ממה שקלטתי לא הבנתי ("הפטיש, המגל והאינטרנציונל...?" לקבוצה יש תקציב של כמה מיליוני שקלים). אבל שירי האהדה, בתוספת הבלונים הענקיים, הדגלים (שהסתירו לפעמים) והמתפללים הפכו את החוויה ליוצאת דופן. קשה לתאר את השמחה שזורמת בגוף כשהם לוקחים פסק זמן, ברבע הרביעי, כשההפרש מצטמצם פלאים, כשכבר יש תחושה של מהפך- למרות שלכולם ברור שנגיע לדלי ונבעט בו, כמאמר הקלישאה. וכשאנו עולים ליתרון שלוש והכדור בידי הבלוטות'טל, שקלע שלשה נוראית דקה קודם לכן, הרי ברור שהוא יקלע, ותהיה הארכה, ואז מה עם הלפרין, כספי ומוריס יצאו ב- 5 עבירות; אנחנו לא ננצח את מכבי בהארכה. וויצ'יץ' שוב יעשה עבירה בלתי ספורטיבית שבקושי תישרק כעבירה רגילה, ומי שלא יעמוד על הקו - יפתח תסמונת הנטינגטון רגעית.

ג'יימי ארנולד
ג'יימי ארנולד
ג'יימי ארנולד
ג'יימי ארנולד

אבל בשורה התחתונה, דרור חג'ג'.

כשיצאנו נתקלנו בחבורת ילדים מאותגרי חינוך ספורטיבי (דהיינו כחולים-צהובים), הגדול בהם לא ראה יותר מי"ג אביבים, שהתקהלו סביבנו עם נהמות כגון "אתם אוהדים את הקבוצה הלא נכונה", "קבוצת לוזרים" ו"או או או" (טוב, זאת השלמה שלי). השיא היתה ילדה בשא"שית שרטנה "הוצאתם את העונג מהגביע". כך במקור.

ואפילו לא היה פקק ביציאה, ונסענו עם הצעיפים מתנפנפים מהחלון (עובדה שזיכתה אותנו בצפצופים של מכוניות דומות). והקטנצ'יק ישן בפעם הראשונה לילה שלם בלי אמא ואבא - וישן טוב.

לילה מושלם.

סרט אמריקני על תורת הרוע (8)

(הכתוב כאן בלשון זכר בכוונה. אינני יודע אם נשים חולקות את החוויות המתוארות כאן. וסליחה מראש על הלשון הציורית).
לעיתים אתה מעוניין להבטיח שהתינוק שלך יקיץ משנתו הערבה בשעה מסוימת, נאמר 11:00 בלילה. דומה הדבר לאותם פעמים בהם הרגשת צורך עז ליצור גומחה נאה בקיר, וצורך עז עוד יותר להשתמש לשם כך בראשך. ובכן, להלן חמש הדרכים הטובות לעשות זאת, ממוינות מהמדויקת פחות לזו שתבטיח יקיצה בשניה רצויה:

1. לך לישון בשעה 10:59. טווח השגיאה כאן גדול למדי, ובהחלט ייתכן שתזכה לשעת שינה שלמה.
2. הכן צלחת עם קורנפלקס בחלב בשעה 10:59. בזמן כלשהו במהלך אכילת הדגנים יקיץ העולל. ישאר מספיק קורנפלקס בצלחת, אלא שהוא יהיה soggy ומגעיל (יש למישהו תרגום טוב?)
3. ערוך מסמך במחשב. זה יכול להיות עבודה סמינריונית או פוסט לבלוג; העיקר שבשעה 10:59 יכיל מידע רב. אל תשמור, ודאג לכך שבשעה 11:01 תהיה הפסקת חשמל. כמובן, עליך להבטיח שהמחשב לא יהיה מחובר ל- UPS.
4. צפה בטלוויזיה במשחק כדורסל בין הפועל ירושלים ומכבי תל-אביב; עדיף שיהיה זה משחק מכריע כגון גמר גביע. דאג לכך שסמוך מאד ל- 11:00 תוביל ירושלים בנקודה, הכדור יהיה אצל הרעים ויוותרו כשלוש שניות לסוף המשחק.
5. והשיטה הבטוחה והמדויקת ביותר: שב על האסלה. הרגע, טול חומר קריאה מעניין והתכונן לישיבה ממושכת. כמה שניות לפני השעה היעודה, התחל ללחוץ. זעקות השבר של התינוק מובטחות כשהדברים יהיו תלויים בין שמים למים.

השור לא מסתפק בחצי כי אין בו פגמים (מ) (5)

הבטחתי תמונה. אני יכול לכתוב פה עכשיו אלף מילים, אבל למה?

זו, אגב, תמונה די ישנה (מסביבות גיל שנה), אבל אני חושב שהיא מעבירה את המסר שבכותרת.

מאיר אריאל כתב על בני השעיר? (5, 3)

הדעה הרווחת, לפחות בקרב המדגם שהוא אני, היא שבדיקת אולטרה-סאונד היא אוסף של טשטושים שחורים ולבנים על מסך, שבהם הרופא מזהה איכשהו שגוש אחד הוא הכליה בעוד הגוש שלידו הוא כיס המרה. הדעה הרווחת הזו זכתה לאישוש בסקירה המאוחרת שעברנו בשבוע שעבר. אלא שבצד התמונה האפורה הסטנדרטית יש היום תמונה תלת-ממדית כתומה, וכידוע בכתום הכל נראה טוב יותר. למעשה, עיוור-יד-ימינו יכול לזהות את תווי פניה של היפהפיה כאן:

לגו ברשת (4)

בלוג.
כך זה מתחיל.
אמנם אני חובב תשבצי הגיון, אבל זה ממש לא העניין. אני חובב הרבה יותר את בני בן שבעה-עשר החודשים ואת בתי בת המינוס-ארבעה חודשים (תמונות בקרוב), וכמובן את המדהימה (זוגתי), שלה אני חייב את ההתחלה. הרבה התחלות, בעצם.
ברוכים הבאים.
יואב.