ספר על הפשע שעוון מבולבל עוקב אחריו (4, 5)

ובכן, החלטתי לחטוא בתרגום. ריימונד סמוליאן כתב את "האם אלהים הוא טאואיסט" בשנת 1977, ואני נתקלתי בטקסט בספר "The Mind's I" (מומלץ). הספר, בעריכתם של דאגלס הופשטטר (מחבר "גדל, אשר, באך") ודניאל דנט, הוא אסופת מאמרים ופרקי סיפורים בנושאים שבין אדם למוחו - נפש, שכל, תבונה, נוירולוגיה ושאר ירקות. בין הכותבים אפשר למצוא את ריצ'רד דוקינס ("הגן האנושי") וסטניסלב לם ("כנס העתידנים").
"האם אלהים הוא טאואיסט" הוא שיחה קולחת בית בן-תמותה מיוסר לאלהים - קטנוני, מתחכם, נתפס למילים, פלספן ווכחן. כמו שאני אוהב אותו.

בן-תמותה: ולכן, הו אלהים, אני מתפלל אליך, אם יש בך טיפת רחמים כלפי יצור סובל זה, פטור אותי מהרצון החופשי.
אלהים: אתה דוחה את המתת הגדולה ביותר שהענקתי לך?
בן-תמותה: איך יכול אתה לכנות את זה שנכפה עלי - מתת? יש לי רצון חופשי, אבל לא מבחירה שלי. מעולם לא בחרתי בחופשיות להיות בעל רצון חופשי. אני בעל רצון חופשי, בין אם אני אוהב את זה אם לאו!
אלהים: מדוע תרצה לא להיות בעל רצון חופשי?
בן-תמותה: משום שרצון חופשי משמעו אחריות מוסרית, ואחריות מוסרית היא יותר משאני מסוגל לשאת!
אלהים: מדוע, בעיניך, אחריות מוסרית כה בלתי נסבלת?
בן-תמותה: מדוע? באמת שאינני מסוגל לנתח מדוע; אני יודע רק שכך היא בעיניי.
אלהים: בסדר, אם כך נניח שאני פוטר אותך מהאחריות המוסרית אבל מותיר אותך בעל רצון חופשי. האם זה יספק אותך?
בן-תמותה: לא, אני חושש שלא.
אלהים: אה, כמו שחשבתי! אז אחריות מוסרית היא לא הפן היחיד של רצון חופשי שאליו אתה מתנגד. מה עוד מטריד אותך ברצון חופשי?
בן-תמותה: עם רצון חופשי יש באפשרותי לחטוא, ואינני רוצה לחטוא!
אלהים: אם אינך רוצה לחטוא, מדוע אתה חוטא?
בן-תמותה: אלהים שבשמיים! אינני יודע מדוע אני חוטא, אני פשוט חוטא! פתויים רעים מופיעים, וככל שאני מנסה, אני לא מצליח לעמוד בהם.
אלהים: אם באמת אינך מסוגל לעמוד בהם, הרי שאתה לא חוטא מרצונך החופשי ולכן (לפחות לפי דברי) אינך חוטא כלל.
בן-תמותה: לא, לא! אני חש שאם רק הייתי מנסה יותר חזק הייתי יכול להמנע מחטא. אני מבין שהרצון הוא אינסופי. אם אדם מעוניין בכל לבו לא לחטוא, הוא לא יחטא.
אלהים: ובכן, אתה צריך לדעת. האם אתה אכן מנסה ככל יכולתך להמנע מחטא?
בן-תמותה: בכנות, אינני יודע! באותו הזמן, אני חש שאני מנסה ככל יכולתי, אבל בדיעבד, אני חושש שאולי לא ניסיתי די!
אלהים: כלומר, במילים אחרות, אתה לא באמת יודע אם חטאת או לא. כלומר, האפשרות קיימת שלא חטאת כלל!
בן-תמותה: ודאי שהאפשרות קיימת, אבל ייתכן שכן חטאתי, והמחשבה הזו היא שמפחידה אותי!
אלהים: מדוע המחשבה שחטאת מפחידה אותך?
בן-תמותה: אינני יודע מדוע! קודם כל, יש לך מוניטין לעונשים מבעיתים למדי בעולם הבא!
אלהים: אה, זה מה שמטריד אותך! למה לא אמרת מיד בהתחלה, במקום כל הדיבור השולי הזה על רצון חופשי ואחריות? מדוע לא בקשת ממני פשוט לא להעניש אותך על חטאיך?
בן-תמותה: אני חושב שאני מספיק מציאותי בכדי לדעת שאתה לא תענה לבקשה כזו!
אלהים: מה אתה אומר! יש לך ידע מציאותי לגבי הבקשות שלהן אני נענה, מה? ובכן, אומר לך מה אעשה. אתן לך רשות מיוחדת מאד לחטוא כאוות נפשך, ואני נותן לך את דברתי שמיימית שלא אעניש אותך כלל. מוסכם?
בן-תמותה: לא, לא, אל תעשה את זה!
אלהים: מדוע לא? אתה לא מאמין לדברתי השמיימית?
בן-תמותה: ברור שכן! אבל אינך רואה, אינני רוצה לחטוא! יש בי תעוב עז לחטא, מעבר לעונש הכרוך בו.
אלהים: אם כך אלך איתך הלאה. אסיר ממך את אותו תעוב לחטא. הא לך גלולת פלא! בלע אותה ותאבד כל תעוב לחטא. בהנאה ובשמחה תחטא, לא תתחרט ולא תחוש בתעוב, ועדיין אני מבטיח שלא תענש, לא בידי, לא בידך ולא בידו של אף אחד אחר. ימיך יהיו מלאי אושר. הנה הגלולה!
בן-תמותה: לא, לא!
אלהים: האם אינך בלתי הגיוני? אני מסיר אפילו את התעוב שלך לחטא, שהיה המכשול האחרון.
בן-תמותה: ואף על פי כן לא אבלע אותה!
אלהים: מדוע לא?
בן-תמותה: אני מאמין שהגלולה תסיר את התעוב העתידי שלי כלפי חטא, אבל התעוב הנוכחי דיו בכדי למנוע ממני להסכים לבלוע אותה.
אלהים: אני מצווה עליך לבלוע אותה!
בן-תמותה: אני מסרב!
אלהים: מה, אתה מסרב מרצונך החופשי?
בן-תמותה: כן!
אלהים: אז מסתבר שהרצון החופשי שימושי למדי, הלא כן?
בן-תמותה: אינני מבין.
אלהים: האם אינך שמח שיש לך רצון חופשי לסרב להצעה מגונה כזו? איך היית מרגיש אילו הכרחתי אותך לבלוע אותה, בין אם תרצה בכך אם לאו?
בן-תמותה: לא, לא, בבקשה אל תעשה זאת!
אלהים: ודאי שלא אעשה זאת. אני רק מנסה להבהיר נקודה. טוב, אומר כך: במקום להכריח אותך לבלוע את הגלולה, נניח שאענה לבקשתך המקורית ואפטור אותך מהרצון החופשי - אבל עם ההבנה שברגע שאינך חופשי, אז תבלע את הגלולה.
בן-תמותה: ברגע שהרצון החופשי שלי נעלם, כיצד אני יכול לבחור לבלוע את הגלולה?
אלהים: לא אמרתי שתבחר בכך; רק אמרתי שתבלע אותה. אתה תפעל, בוא נאמר, לפי חוקים דטרמיניסטיים טהורים, כאלה שלפיהם, כעובדה, אתה תבלע אותה.
בן-תמותה: אני עדיין מסרב.
אלהים: אתה מסרב, אם כן, להצעתי לפטור אותך מהרצון החופשי. מעט שונה מהתפילה המקורית שלך, לא?
בן-תמותה: עכשיו אני מבין לאן אתה חותר. הטיעון שלך גאוני, אבל אני לא משוכנע שהוא נכון. יש מספר נקודות שנצטרך לעבור עליהן שוב.
אלהים: בוודאי.
בן-תמותה: שני דברים שאמרת נראים לי סותרים. ראשית אמרת שאדם לא יכול לחטוא אלא מתוך רצונו החופשי. אחר-כך הצעת לתת לי גלולה שתשלול ממני את הרצון החופשי, ואז אוכל לחטוא כמה שארצה. אבל אם לא יהיה לי רצון חופשי, אז לפי טענתך הראשונה איך אוכל לחטוא?
אלהים: אתה מבלבל שני חלקים נפרדים של השיחה שלנו. לא אמרתי שהגלולה תשלול ממך את הרצון החופשי, אלא רק שהיא תסיר את תעובך מחטא.
בן-תמותה: אני חושש שאני מעט מבולבל.
אלהים: טוב, אם כך בוא נתחיל מהתחלה. נניח שאני מסכים לפטור אותך מהרצון החופשי, אבל עם ההבנה שאז תבצע כמות עצומה של מעשים שכעת אתה מחשיב כחטאים. טכנית לא תחטוא שכן לא תבצע את המעשים מתוך רצונך החופשי. והמעשים לא ישאו כל אחריות מוסרית, אשמה מוסרית או עונש. יחד עם זאת, המעשים יהיו מהסוג אותו אתה מחשיב כיום כבעלי חטא; כולם יהיו בעלי אותה תכונה אליה אתה כיום חש תעוב, אבל התעוב שלך יעלם; כך שלא תחוש תעוב כלפי המעשים.
בן-תמותה: לא, אבל יש בי תעוב נוכחי כלפי המעשים, ודי בו בכדי למנוע ממני לקבל את הצעתך.
אלהים: הממ! תן לי להבין. אתה כבר לא מעוניין שאפטור אותך מהרצון החופשי?
בן-תמותה (בחוסר רצון): לא, אני מניח שלא.
אלהים: טוב, אני מסכים לא לפטור אותך. אבל עדיין לא ברור לי מדוע אתה כעת לא מעוניין להפטר מהרצון החופשי. הסבר לי שוב.
בן-תמותה: משום, כמו שאמרת לי, שללא רצון חופשי אני אחטא יותר מכפי שאני חוטא כעת.
אלהים: אבל אמרתי לך שללא רצון חופשי אינך יכול לחטוא.
בן-תמותה: אבל אם אבחר כעת להפטר מהרצון החופשי, כל מעשי העתידיים הרעים יהיו חטאים, לא של העתיד, אלא של הרגע הנוכחי שבו אני בוחר לא להיות בעל רצון חופשי.
אלהים: נשמע כאילו אתה לכוד, לא?
בן-תמותה: ודאי שאני לכוד! הצבת אותי במצב נורא של כפל משמעות! כעת, מה שלא אעשה, אטעה. אם אשמור על הרצון החופשי, אמשיך לחטוא, ואם אזנח את הרצון החופשי (בעזרתך, כמובן) אחטא בעצם המעשה.
אלהים: אבל לפי אותו הגיון, הצבת גם אותי במצב של כפל משמעות. אני מוכן להשאיר לך רצון חופשי או לשלול אותו ממך לפי בחירתך, אבל אף אחת מהאפשרויות לא מספקת אותך. אני רוצה לעזור לך, אבל נראה שאני לא יכול.
בן-תמותה: אכן!
אלהים: אבל הרי אין זו אשמתי, אז מדוע אתה עדיין כועס עלי?
בן-תמותה: על כך שהצבת אותי במצב האיום הזה מלכתחילה!
אלהים: אבל, לפי דבריך, לא יכולתי לעשות שום דבר אחר שהיה מספק אותך.
בן-תמותה: אתה מתכוון שאין דבר שאתה יכול לעשות כעת שיספק אותי, אבל אין בכך לומר שלא היה דבר כזה.
אלהים: למה? מה יכולתי לעשות?
בן-תמותה: ללא ספק לא היית צריך להעניק לי רצון חופשי מלכתחילה. כעת לאחר שהענקת אותו לי, מאוחר מדי - כל מה שאעשה יהיה רע. אבל לא היית צריך לתת לי אותו מלכתחילה.
אלהים: אהה! מדוע היה טוב יותר אילולא נתתי אותו לך?
בן-תמותה: משום שאז לא הייתי מסוגל לחטוא כלל.
אלהים: ובכן, אני תמיד שמח ללמוד מטעויותי.
בן-תמותה: מה!
אלהים: אני יודע, זה נשמע כמו חילול-קודש עצמי, לא? זה כמעט פרדוקס לוגי! מחד, כפי שחונכת, זו אסור מוסרית ליישות תבונית לטעון שאני מסוגל לבצע טעויות. מאידך, מותר לי לעשות הכל. אבל גם אני יישות תבונית. השאלה היא, אם כן, האם מותר לי או אסור לי לטעון שאני מסוגל לבצע טעויות?
בן-תמותה: זו בדיחה גרועה! אחת מההנחות שלך פשוט שגויה. לא חונכתי לכך שאסור ליישות תבונית להטיל ספק בידע הבלתי מוגבל שלך, אלא רק שלבן-תמותה אסור להטיל ספק. מכיוון שאינך בן-תמותה, אתה חופשי מהאיסור הזה.
אלהים: יפה, אם כך אתה מבין זאת ברמת ההגיון. יחד עם זאת, נראית הלום כאשר אמרתי "אני תמיד שמח ללמוד מטעויותי".
בן-תמותה: ודאי שהייתי הלום. הייתי הלום לא בגלל חילול-השם העצמי שלך (כפי שקראת לזה בבדיחות הדעת), ולא משום שאין לך זכות לומר זאת, אלא רק בגלל העובדה שאכן אמרת זאת, שהרי חונכתי שאינך עושה טעויות. נדהמתי לשמוע אותך טוען שקיימת אפשרות שאתה טועה.
אלהים: לא טענתי שקיימת אפשרות. כל מה שאמרתי הוא, שאם בצעתי טעויות, אני אשמח ללמוד מהן. זה לא אומר דבר לגבי האם אותו "אם" קרה או לא.
בן-תמותה: בוא לא נתפלפל על הנקודה. האם אתה מודה שהייתה זו טעות להעניק לי רצון חופשי, או לא?
אלהים: ובכן, זה בדיוק מה שאני מציע שנחקור. בוא נבחן את עמדתך הנוכחית. אינך מעוניין ברצון חופשי משום שאיתו אתה יכול לחטוא, ואינך רוצה לחטוא (למרות שזה עדיין מוזר לי; בצורה כלשהי אתה ודאי רוצה לחטוא, אחרת לא היית חוטא. אבל נעזוב את זה כרגע). מצד שני, אם היית מסכים לוותר על הרצון החופשי, היית אחראי למעשים בעתיד. מכאן, לא הייתי צריך להעניק לך רצון חופשי מלכתחילה.
בן-תמותה: בדיוק!
אלהים: אני מבין לחלוטין כצד אתה מרגיש. בני תמותה רבים - אפילו כמה תאולוגים - טוענים שהייתי לא הוגן בכך שהיה זה אני, ולא הם, שהחליט שעליהם להיות בעלי רצון חופשי, ואז אני מוצא אותם אחראים למעשיהם. במילים אחרות, הם מרגישים שעליהם לעמוד בתנאי הסכם עימי, שעליו מעולם לא הסכימו.
בן-תמותה: בדיוק!
אלהים: כמו שאמרתי, אני מבין את התחושה. ואני מעריך את הצדק שבתלונה. אבל התלונה נובעת מהבנה בלתי מציאותית של הנושאים האמיתיים שמעורבים. אני עומד להאיר את עיניך לגבי מהם נושאים אלה, ואני חושב שהתוצאות יפתיעו אותך! אך במקום לספר לך ישירות, אמשיך להעזר בשיטה הסוקרטית.
ובכן, אתה מצטער שהענקתי לך רצון חופשי. אני טוען שכשתבין את ההשלכות האמיתיות, כבר לא תצטער. כדי להוכיח זאת, אומר לך מה אעשה. אני עומד ליצור יקום חדש - רצף מרחב-זמן חדש. ביקום חדש זה עומד להוולד בן-תמותה בדיוק כמוך - לכל צורך מעשי, אפשר לומר שאתה תוולד-מחדש. כעת, אני יכול לתת לבן-תמותה זה - לך - רצון חופשי, או לא לתת. מה תרצה שאעשה?
בן-תמותה (בהקלה גדולה): או, אנא! חסוך ממנו את הרצון החופשי!
אלהים: בסדר, אעשה כדבריך. אבל ברור לך שה"אתה" החדש הזה ללא רצון חופשי יבצע אי אלו מעשי זוועה.
בן-תמותה: אבל לא יהיו אלה חטאים שכן לא יהיה לו רצון חופשי.
אלהים: בין שתקרא להם חטאים ובין אם לאו, העובדה היא שיהיו אלה מעשי זוועה במובן שהם יגרמו כאב גדול ליישויות תבוניות רבות.
בן-תמותה (לאחר שהות): אלהים שבשמיים, לכדת אותי שוב! תמיד אותו משחק! אם אני כעת מאשר לך ליצור את אותו יצור חדש ללא רצון חופשי שבכל מקרה יבצע מעשים מפלצתיים, אז אכן הוא לא יהיה חוטא, אבל אני אחטא באשרי זאת.
אלהים: אם כך, אמשיך הלאה. הנה, החלטתי כבר האם ליצור "אותך" עם רצון חופשי אם לאו. אני כותב כעת את החלטתי על פיסת נייר זו, ולא אראה לך אותה אלא מאוחר יותר. אבל החלטתי נעשתה והיא לחלוטין בלתי ניתנת לשינוי. לא תוכל לשנות אותה, אין לך כל אחריות בעניין. מה שארצה לדעת הוא זה: מה אתה מקווה שהחלטתי? זכור, האחריות להחלטה נופלת כולה על כתפי, לא עליך. תוכל לומר לי בלב שלם וללא חשש, מה אתה מקווה שהחלטתי?
בן-תמותה (לאחר שהות ארוכה מאד): אני מקווה שהחלטת להעניק לו רצון חופשי.
אלהים: מעניין מאד! הסרתי את המכשול האחרון שלך! אם לא אעניק לו רצון חופשי, לא ייוחס חטא לאיש. אז מדוע אתה מקווה שאעניק לו רצון חופשי?
בן-תמותה: משום שחטא או לא, הנקודה החשובה היא שאם לא תעניק לו רצון חופשי, אזי (לפחות לפי דבריך) הוא יסתובב ויפגע באנשים, ואיני רוצה לראות אנשים נפגעים.
אלהים (עם אנחת רווחה אינסופית): סוף סוף! סוף סוף אתה מבין את הנקודה האמיתית!
בן-תמותה: מהי?
אלהים: שחטא הוא לא הנושא האמיתי! הדבר החשוב הוא שאנשים ויישויות תבוניות אחרות לא יפגעו!
בן-תמותה: אתה נשמע כמו תועלתן!
אלהים: אני אכן תועלתן!
בן-תמותה: מה!
אלהים: מה או לא מה, אני תועלתן. לא unitarian, שים לב, utilitarian.
בן-תמותה: אני פשוט לא מאמין!
אלהים: כן, אני יודע, החינוך הדתי שלך לימד אותך אחרת. ודאי דמיינת אותי יותר כקאנטיאן מאשר כתועלתן, אבל החינוך שלך היה פשוט שגוי.
בן-תמותה: אין לי מילים!
אלהים: אין לך מילים, מה? ובכן, אולי זה לא כל-כך נורא - אתה מדבר יותר מדי גם כך. ברצינות, למה אתה חושב שהענקתי לך רצון חופשי מלכתחילה?
בן-תמותה: מדוע? לא חשבתי על כך רבות; כל מה שטענתי זה שלא היית צריך! אבל מדוע הענקת? אני מניח שכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא ההסבר הדתי הרגיל: ללא רצון חופשי, האדם לא יכול להיות נדון, לא לכף זכות ולא לכף חובה. כלומר ללא רצון חופשי לא נוכל להרוויח את הזכות לחיי נצח.
אלהים: מעניין מאד! לי יש חיי נצח; האם אתה חושב שעשיתי משהו כדי לזכות בהם?
בן-תמותה: ברור שלא! איתך זה שונה. אתה כבר כה טוב ומושלם (לפחות לכאורה) שאין לך צורך לזכות בחיי נצח.
אלהים: באמת? זה מציב אותי בעמדה מעוררת קנאה משהו, הלא כן?
בן-תמותה: אני לא חושב שאני מבין אותך.
אלהים: הנה אני, מאושר לנצח, בלא שהייתי צריך לסבול או להקריב קורבן או להתמודד עם פיתויים רעים או משהו כזה. בלי שום "זכות" אני נהנה מחיי נצח מאושרים. לעומת זאת, אתם בני התמותה האומללים צריכים להזיע ולסבול ולהתמודד עם קונפליקטים נוראיים לגבי מוסריות, וכל זה לשם מה? אתם אפילו לא יודעים אם אני קיים, או אם ישנם חיים-שלאחר-המוות, ואם ישנם, איפה אתם משתלבים בתמונה. כמה שאתם מנסים להרגיע אותי בכך שאתם "טובים", אין לכם אף פעם בטחון מלא ש"הכי טוב" שלכם מספיק טוב בשבילי, ולכן אין לכם בטחון אמיתי בהשגת הגאולה. חשוב על כך! לי כבר יש שווה ערך ל"גאולה" - ולא הייתי צריך לעבור דרך השביל המדכא והאינסופי הזה של "לזכות בה". האם אינך מקנא בי על כך?
בן-תמותה: אבל קנאה בך היא חילול-הקודש!
אלהים: נו, רד מזה! אתה לא מדבר עם מורה-יום-א' שלך, אתה משוחח עמי. חילול-השם או לא, השאלה החשובה אינה האם יש לך זכות לקנא בי אלא האם אתה אכן מקנא בי. אז?
בן-תמותה: ודאי שאני מקנא בך!
אלהים: מצוין! בהשקפת עולמך הנוכחית, מן הראוי שתקנא בי. אבל בהשקפת עולם מציאותית יותר, אני חושב שכבר לא תקנא. אם כך, באמת בלעת את הרעיון שלפיו חונכת, שחייך על האדמה הם כמו תקופת בדיקה, והמטרה שלשמה קבלת רצון חופשי היא לבחון אותך, לראות אם זכאי אתה לחיי-נצח מאושרים. מה שמוזר לי הוא זה: אם אתה באמת חושב שאני טוב ונדיב כפי שמתארים אותי, למה שאדרוש מאנשים לזכות בדברים כגון אושר וחיי-נצח? מדוע לא אעניק דברים אלה לכולם ללא קשר לשאלה האם מגיע להם?
בן-תמותה: אבל למדוני שחוש המוסר שלך - חוש הצדק שלך - דורש שטוב יתוגמל באושר, ורע יוענש בכאב.
אלהים: מה שלמדת אינו נכון.
בן-תמותה: אבל הכתובים הדתיים כה מלאים ברעיון הזה! קח, למשל, את "חוטאים בידיו של אל זועם" מאת ג'ונתן אדוארדס. כיצד הוא מתאר אותך כאוחז באויביך כעקרבים מתועבים מעל בורות השאול, מונע מהם ליפול אל הגורל הראוי להם רק ע"י רחמיך...
אלהים: למזלי לא נחשפתי להטפות של מר ג'ונתן אדוארדס. מעט דרשות הוליכו שולל יותר מזו. עצם הכותרת "חוטאים בידיו של אל זועם" אומרת הכל. ראשית, לעולם איני זועם. שנית, אינני חושב במונחים של "חטא". שלישית, אין לי אויבים.
בן-תמותה: האם בכך אתה מתכוון שאינך שונא איש, או שאין איש ששונא אותך?
אלהים: התכוונתי לראשון, אבל גם השני נכון.
בן-תמותה: נו באמת, אני מכיר אנשים שטוענים שהם שונאים אותך באופן גלוי. לעיתים אפילו אני שונא אותך!
אלהים: אתה מתכוון שאתה שונא את התדמית שלי בעיניך. אין הדבר זהה לשנאה כלפי כפי שאני באמת.
בן-תמותה: האם אתה מתכוון לומר שאין זה דבר רע לשנוא תפיסה שגויה שלך, אבל זה כן דבר רע לשנוא אותך כפי שאתה באמת?
אלהים: לא, איני אומר זאת כלל וכלל! אני אומר משהו מרחיק לכת הרבה יותר! מה שאני אומר אין לו דבר עם טוב או רע. אני אומר שאחד שמכיר אותי כפי שאני באמת לא יכול פסיכולוגית לשנוא אותי.
בן-תמותה: אמור לי, כיוון שלנו בני-התמותה יש דעות כה שגויות לגבי טבעך האמיתי, למה לא תאיר את עינינו? למה לא תוביל אותנו בדרך הנכונה?
אלהים: מדוע אתה חושב שאני לא עושה זאת?
בן-תמותה: אני מתכוון, מדוע אינך מופיע בפני חושינו עצמם ופשוט אומר לנו שאנו טועים?
אלהים: האם אתה באמת כה תמים, וחושב שאני סוג של יישות שיכולה להופיע בפני חושיך? יותר נכון לומר שאני הם חושיך.
בן-תמותה (בפליאה): אתה חושיי?
אלהים: לא בדיוק, אני יותר מזה. אבל זה קרוב יותר לאמת מאשר הרעיון שאני יכול להתפס בחושים. אינני אובייקט; כמוך, אני סובייקט, וסובייקט יכול לתפוס אבל לא להתפס. אינך יכול לראות אותי יותר משאתה יכול לראות את מחשבותיך. אתה יכול לראות תפוח, אבל לא ניתן לראות את המאורע של ראיית התפוח בפני עצמו. אני הרבה יותר דומה לראיית התפוח מאשר לתפוח עצמו.
בן-תמותה: אם אינני יכול לראות אותך, איך אני יודע שאתה קיים?
אלהים: שאלה טובה! באמת איך אתה יודע שאני קיים?
בן-תמותה: ובכן, אני מדבר אליך, לא?
אלהים: איך אתה יודע שאתה מדבר אלי? נניח שתאמר לפסיכיאטר, "אתמול דברתי אל אלהים". מה אתה חושב שהוא יאמר לך?
בן-תמותה: זה תלוי בפסיכיאטר. מכיוון שרובם אתאיסטים, אני מניח שרובם יאמרו שדברתי אל עצמי.
אלהים: והם יהיו צודקים!
בן-תמותה: מה? אתה מתכוון שאינך קיים?
אלהים: יש לך יכולת מוזרה ביותר להסיק מסקנות שגויות. רק מכך שאתה מדבר אל עצמך, נובע שאיני קיים?
בן-תמותה: ובכן, אם אני חושב שאני מדבר אליך, ובעצם אני מדבר אל עצמי, באיזה מובן אתה קיים?
אלהים: השאלה שלך מבוססת על שני רעיונות מופרכים ועוד בלבול. השאלה "האם אתה כעת מדבר אלי" והשאלה "האם אני קיים" הן שתי שאלות נפרדות לחלוטין. אפילו אם לא היית מדבר אלי כעת (ובאופן ברור אתה כן), עדיין זה לא היה אומר שאני לא קיים.
בן-תמותה: טוב, בסדר, בטח! במקום לומר "אם אני מדבר אל עצמי, אז אתה לא קיים" הייתי צריך לומר "אם אני מדבר אל עצמי, אז ודאי שאינני מדבר אליך".
אלהים: אכן טענה שונה לחלוטין, אבל עדיין שגויה.
בן-תמותה: נו באמת, אם אני מדבר רק אל עצמי, איך אני יכול לדבר אליך?
אלהים: השימוש שלך במילה "רק" מוליכה שולל! אני יכול להציע כמה אפשרויות הגיוניות לפיהן העובדה שאתה מדבר אל עצמך לא גוררת את העובדה שאינך מדבר אלי.
בן-תמותה: הצע רק אחת!
אלהים: ובכן, ברור שאפשרות אחת היא שאתה ואני חד הם.
בן-תמותה: חילול-השם שכזה - לפחות אם אני הייתי אומר זאת.
אלהים: לפי כמה דתות - כן. לפי אחרות, זוהי האמת הפשוטה, הקלה והנתפסת מיידית.
בן-תמותה: אז הדרך היחידה לפתור את הדילמה היא להאמין שאתה ואני חד הם?
אלהים: כלל לא! זו רק דרך אחת. יש אחרות. למשל, ייתכן שאתה חלק ממני, ואז אתה מדבר אל אותו חלק ממני שהוא אתה. או שאני חלק ממך, ואז אתה מדבר אל אותו חלק ממך שהוא אני. או שאתה ואני נחתכים, ואז אתה מדבר אל החיתוך שלנו (ובכך אל שנינו). הדרך היחידה שבה זה שאתה מדבר אל עצמך גורר את זה שאתה לא מדבר אלי היא אם אנחנו לגמרי מופרדים - וגם אז, מתקבל על הדעת שאתה מדבר אל שנינו.
בן-תמותה: אז אתה טוען שאתה קיים.
אלהים: כלל לא. שוב אתה מסיק מסקנות שגויות! שאלת קיומי כלל לא עלתה לדיון. כל שאמרתי הוא, שמהעובדה שאתה מדבר אל עצמך אי אפשר להסיק את אי-קיומי, ועל אחת כמה וכמה את העובדה (החלשה יותר) שאינך מדבר אלי.
בן-תמותה: טוב, אני מקבל זאת! אבל מה שאני באמת רוצה לדעת הוא - האם אתה קיים?
אלהים: איזו שאלה מוזרה!
בן-תמותה: מדוע? אנשים שאלו שאלה זו אלפי שנים.
אלהים: אני יודע. השאלה עצמה לא מוזרה; התכוונתי שזו שאלה מוזרה מאד לשאול אותי!
בן-תמותה: למה?
אלהים: משום שאני אותו אחד שאת קיומו אתה מטיל בספק! אני מבין את החרדה שלך. אתה דואג שמא הנסיון הנוכחי שלך עמי אינו אלא הזיה. אבל איך אתה מסוגל לצפות לקבל מידע מהימן מיישות אודות עצם קיומה, כאשר אתה חושד שאותה יישות עצמה לא קיימת?
בן-תמותה: אז לא תאמר לי האם אתה קיים?
אלהים: אני לא זדוני! אני סך הכל מנסה להראות שאין תשובה שתספק אותך. טוב, נניח שאומר "לא, אני לא קיים". מה זה יוכיח? שום דבר! או אם אומר "כן, אני קיים" האם זה ישכנע אותך? ברור שלא!
בן-תמותה: ובכן, אם אתה לא מסוגל לומר לי אם אתה קיים או לא, מי כן מסוגל?
אלהים: זה משהו שאיש לא יוכל לומר לך. זה משהו שרק אתה יכול לגלות בעצמך.
בן-תמותה: איך אני מגלה את זה בעצמי?
אלהים: גם את זה איש לא יכול לומר לך. זה עוד משהו שתצטרך לגלות בעצמך.
בן-תמותה: אז אין דרך בשבילך לעזור לי?
אלהים: לא אמרתי זאת. אמרתי שאין דרך עבורי לומר לך. אך זה לא אומר שאין דרך עבורי לעזור לך.
בן-תמותה: איך אם כך תוכל לעזור לי?
אלהים: אני מציע שתשאיר זאת לי! סטינו מהנושא, והייתי מעוניין לשוב לשאלה של מה אתה מאמין שהייתה מטרתי כשהענקתי לך רצון חופשי. הרעיון הראשון שלך, לפיו הענקתי לך רצון חופשי כדי לבחון אם אתה זכאי לגאולה אולי מתאים למוסרניים רבים, אבל הוא די מזוויע לטעמי. האם לא תוכל לחשוב על סיבה נחמדה יותר - אנושית יותר - מדוע הענקתי לך רצון חופשי?
בן-תמותה: ובכן, פעם שטחתי את השאלה הזו בפני רב אורתודוקסי. הוא אמר לי שהמבנה שלנו הוא כזה, שלא נוכל להנות מהגאולה אלא אם נחוש שזכינו בה. וכדי לזכות בה, כמובן, אנו זקוקים לרצון חופשי.
אלהים: הסבר זה אכן נחמד יותר מהקודם, אך עדיין רחוק מלהיות נכון. לפי היהדות האורתודוקסית, יצרתי מלאכים, ולהם אין רצון חופשי. הם בטווח ראיה שלי, וכל-כך נמשכים לטוב שלי שאף פעם אינם מתפתים לרוע. באמת שאין להם בחירה בנושא. אף על פי כן הם שמחים לנצח למרות שלא זכו בזה. אז אם תשובתו של הרב נכונה, מדוע לא יצרתי רק מלאכים אלא גם בני תמותה?
בן-תמותה: אינני יודע. מדוע?
אלהים: משום שההסבר פשוט איננו נכון. ראשית, מעולם לא יצרתי מלאכים מוכנים-מראש. כל היישויות התבוניות בסופו של דבר מתקרבות למצב שניתן לקרוא לו "מלאכי". אבל כמו שהאנושות היא בשלב מסוים של התפתחות אבולוציונית, כך המלאכים הם התוצר הסופי של תהליך "אבולוציה קוסמית". כל ההבדל בין "קדוש" ל"חוטא" הוא שהראשון זקן הרבה יותר מהשני. לרוע המזל נדרשים מעגלי חיים רבים על-מנת ללמוד את העובדה החשובה ביותר, אולי, ביקום - רוע פשוט כואב. כל הטיעונים של המוסרניים - כל הסיבות לכאורה מדוע לאנשים לא כדאי לבצע מעשים רעים - פשוט בטלים בשישים לעומת האמת הבסיסית האחת - שרוע הוא סבל.
לא, ידידי, אינני מוסרני. אני תועלתן בכל רמ"ח אברי. העובדה שנתפסתי כמוסרני היא אחת מהטרגדיות של המין האנושי. תפקידי בתוכנית של הדברים (אם להשתמש במושג המטעה הזה) אינו לגמול או להעניש, אלא לסייע בתהליך שבו כל היישויות התבוניות משיגות שלמות.
בן-תמותה: מדוע אמרת שהמושג שלך מטעה?
אלהים: מה שאמרתי היה מטעה משני טעמים. ראשית אין זה מדויק לדבר על תפקידי בתוכנית של הדברים. אני הוא התוכנית של הדברים. שנית, מטעה באותה מידה לדבר עלי כעל מסייע בתהליך השגת הארה של יישויות תבוניות. אני התהליך. הטאואיסטים העתיקים היו קרובים למדי כשאמרו עלי (וקראו לי "טאו") שאיני עושה דברים, אבל דרכי מתבצעים כל הדברים. במושגים מודרניים יותר, אני לא הגורם ל"תהליך הקוסמי", אני התהליך הקוסמי עצמו. אני חושב שהההגדרה המדויקת והפורה ביותר שלי שאדם יכול ליצור - לפחות בשלב האבולוציוני הנוכחי שלו - היא שאני הוא עצם תהליך ההארה. אלה שמעדיפים לחשוב על השטן (אני מעדיף שימנעו מכך!) עשויים להגדיר אותו באופן אנלוגי כאורך הזמן המצער שהתהליך נמשך. במובן זה השטן הכרחי; התהליך באמת לוקח זמן עצום, ואין דבר שאני יכול לעשות בעניין. אבל, היה סמוך ובטוח, כאשר התהליך מובן כהלכה, אורך הזמן הכואב לא ייחשב כהגבלה הכרחית או כרשע. זה יראה כמהות התהליך עצמו. אני יודע שזה לא מעודד אותך, בהיותך בים הסבל הסופי, אבל הדבר המלהיב הוא שברגע שאתה תופס את הגישה הבסיסית הזו, עצם הסבל הסופי שלך יתחיל להעלם - בסופו של דבר, עד העלמות מוחלטת.
בן-תמותה: כך אמנם נאמר לי, ואני נוטה להאמין בזה. אבל נניח שאני אישית מצליח לראות דברים דרך עיניך הנצחיות. אני אז אהיה מאושר, אבל האם אין לי חובה כלפי זולתי?
אלהים (צוחק): אתה מזכיר את הבודהיסטים מסוג מהיאנה. כל אחד מהם אומר, "אני לא אכנס לנירוואנה עד שאראה שכל שאר הייצורים התבונים עושים זאת". אז כל אחד מחכה לאחר להיות ראשון. לא פלא שזה לוקח להם כל-כך הרבה זמן! בודהיסט מסוג הינאיאנה טועה אחרת. הוא מאמין שאיש לא יכול לסייע ביד האחר להשיג גאולה; כל אחד צריך לעשות זאת לגמרי לבדו. וכך כל אחד מנסה להשיג גאולה בעצמו. אבל גישה נבדלת זו הופכת את הגאולה לבלתי-אפשרית. האמת היא שהגאולה היא תהליך, שבחלקו הוא אישי ובחלקו חברתי. אבל טעות חמורה היא להאמין - כפי שעושים מהיאנה רבים - שהשגת הארה מוציאה את האדם מתפקוד, שבו יכול הוא לסייע לאחרים. הדרך הטובה ביותר לסייע לאחר היא לראות תחילה את האור בעצמך.
בן-תמותה: יש דבר אחד בתאור העצמי שלך שקצת מטריד. אתה מתאר את עצמך עקרונית כתהליך. זה מאיר אותך באור כה לא אישי, ורבים כל-כך זקוקים לאלהים אישי.
אלהים: אז מכיוון שהם זקוקים לאלהים אישי, נובע שכזה אני?
בן-תמותה: ודאי שלא. אבל כדי להתקבל ע"י בני תמותה, על דת לספק את צרכיהם.
אלהים: זה נהיר לי. אבל אותה "אישיות" של יישות היא למעשה יותר בעיני המתבונן מאשר ביישות עצמה. המחלוקות שהתלקחו לגבי אישיותי או חסרונה די מטופשים, כי אף צד אינו צודק או טועה. מזווית ראיה אחת, אני אישי, ומאחרת - אינני אישי. כך גם לגבי בן-אנוש. ייצור מכוכב אחר עשוי להביט בו בצורה בלתי-אישית לחלוטין, כאוסף של חלקיקים אטומיים ותו לא, המתנהג לפי חוקים פיסיקלים כתובים מראש. הוא עשוי לא לחוש את אישיותו של בן-האנוש, כפי שבן האנוש הממוצע לא חש באישיותה של נמלה. והרי לנמלה יש אישיות אינדיבידואלית באותה מידה כמו לאדם, עבור יישויות כמוני שממש מכירות אותה. להתבונן בדבר באופן בלתי-אישי אינו נכון יותר או פחות מלהתבונן בו אישית, אבל באופן כללי, ככל שתכיר דבר מה, כך הוא יהיה יותר אישי. כדי להדגים, האם אתה חושב עלי כיישות בעלת אישיות או לא?
בן-תמותה: ובכן, אני מדבר אליך, הלא כן?
אלהים: בדיוק! מנקודת מבט זו, הגישה שלך כלפי ניתנת לתיאור כ"אישית". יחד-עם-זאת, מנקודת מבט אחרת - לא פחות נכונה - ניתן להסתכל אלי בצורה לא אישית.
בן-תמותה: אבל אם אכן הינך דבר מופשט כתהליך, אינני מבין איזה הגיון יש בדיבור אל סתם "תהליך".
אלהים: אני אוהב איך שאתה אומר "סתם". באותה מידה אתה יכול להגיד שאתה חי ב"סתם יקום". זאת ועוד, מדוע כל דבר שאתה עושה חייב להיות הגיוני? האם זה הגיוני לדבר אל עץ?
בן-תמותה: ודאי שלא!
אלהים: ואף על פי כן, ילדים רבים ואנשים קדמונים עושים זאת.
בן-תמותה: אבל אני אינני ילד ואף לא אדם קדמון.
אלהים: זה ברור, לרוע המזל.
בן-תמותה: למה לרוע המזל?
אלהים: משום שלילדים רבים ולאנשים קדמונים יש אינטואיציה ראשונית שאנשים כמוך אבדו. בכנות, אני חושב שיועיל לך לדבר אל עץ פעם בכמה זמן - יותר מאשר לדבר אלי! אבל נדמה לי שאנחנו כל הזמן סוטים! בפעם האחרונה, הייתי רוצה שנגיע להבנה לגבי מדוע הענקתי לך רצון חופשי.
בן-תמותה: חשבתי על כך כל הזמן.
אלהים: אתה רוצה לומר שלא הקדשת תשומת לב לשיחה שלנו?
בן-תמותה: ודאי שכן. אבל כל הזמן, ברמה אחרת חשבתי על כך.
אלהים: האם הגעת לכלל מסקנה?
בן-תמותה: ובכן, אתה אומר שהסיבה אינה כדי לבחון האם אנו ראויים. ובטלת את הסיבה לפיה אנו צריכים להרגיש שעלינו לזכות בדברים על-מנת להנות מהם. ואתה טוען שאתה תועלתן. וחשוב מכל, נראית מאושר כשהגעתי לפתע להבנה שלא החטא עצמו הוא הרע אלא רק הסבל שהוא גורם.
אלהים: ברור! מה עוד יכול להיות רע בחטא?
בן-תמותה: טוב, אתה יודע זאת, וכעת גם אני יודע זאת. אבל כל חיי הייתי תחת השפעתם של אותם מוסרניים שמחשיבים את החטא לרע בפני עצמו. בכל אופן, אם נחבר את כל החלקים הללו יחדיו, נראה לי שהסיבה היחידה שבעטיה הענקת רצון חופשי היא אמונתך שעם רצון חופשי, אנשים ייטו להרע לאחרים - ולעצמם - פחות מאשר ללא רצון חופשי.
אלהים: בראבו! זו בלי ספק הסיבה הטובה ביותר שנתת! היה סמוך ובטוח, אילו בחרתי להעניק רצון חופשי, זו היית הסיבה לבחירתי.
בן-תמותה: מה! אתה מתכוון לומר שלא בחרת להעניק לנו רצון חופשי?
אלהים: ידידי היקר, לא יכולתי לבחור להעניק לך רצון חופשי יותר משיכולתי לבחור לעשות משולש שווה-צלעות לשווה-זוויות. יכולתי לבחור אם לעשות או לא לעשות משולש שווה-צלעות בתחילה, אבל לאחר שכך בחרתי, לא הייתה לי ברירה אלא לעשות אותו שווה-זוויות.
בן-תמותה: חשבתי שאתה יכול לעשות כל דבר!
אלהים: רק דברים שאפשריים לוגית. כפי שאמר תומאס הקדוש, "חטא הוא להחשיב את העובדה שאלהים לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי, כמגבלה על כוחו". אני מסכים, אלא שבמקום להשתמש במילה "חטא" הייתי משתמש במושג "טעות".
בן-תמותה: בכל מקרה, אני עדיין תמה על המשתמע מדבריך, כאילו לא בחרת להעניק לי רצון חופשי.
אלהים: טוב, הגיע זמן שאספר לך שכל הדיון - מראשיתו - התבסס על שגיאה אחת מפלצתית! דברנו ברמה מוסרית טהורה - התלוננת תחילה על כך שהענקתי לך רצון חופשי, ואז העלית את השאלה האם הייתי צריך להעניק אותו לך. לרגע לא התחוור לך שלגמרי לא הייתה לי כל ברירה בעניין.
בן-תמותה: אני עדיין באפלה!
אלהים: לחלוטין! כי אתה מסוגל להסתכל רק דרך עיניים מוסרניות. מעולם לא תהית על ההיבטים הבסיסים היותר מטאפיסיים של השאלה.
בן-תמותה: עדיין אינני רואה לאן אתה חותר.
אלהים: לפני שדרשת ממני ליטול ממך את הרצון החופשי, האם לא הייתה השאלה הראשונה שלך צריכה להיות האם בכלל יש לך רצון חופשי?
בן-תמותה: התייחסתי לזה כמובן מאליו.
אלהים: אבל מדוע?
בן-תמותה: אינני יודע. האם יש לי רצון חופשי?
אלהים: כן.
בן-תמותה: אז מדוע אמרת שלא הייתי צריך להתייחס לכך כאל מובן מאליו?
אלהים: משום שלא היית צריך. רק מפני שדבר הוא נכון לא אומר שצריך להתייחס אליו כאל מובן מאליו.
בן-תמותה: בכל מקרה, מרגיע לדעת שהאינטואיציה הטבעית שלי לגבי היותי בעל רצון חופשי נכונה. לעיתים היו לי חששות שמא הדטרמיניסטים צודקים.
אלהים: הם אכן צודקים.
בן-תמותה: חכה רגע, האם יש לי רצון חופשי או לא?
אלהים: אמרתי לך כבר שכן. אבל זה לא אומר שדטרמיניזם אינו נכון.
בן-תמותה: ובכן, האם מעשי נקבעים ע"י חוקי הטבע, או לא?
אלהים: המילה "נקבעים" מטעה באופן עדין אך עוצמתי, ותרמה רבות לבלבול של המחלוקת בין רצון חופשי לדטרמיניזם. המעשים שלך בודאי תואמים את חוקי הטבע, אבל לומר שהם נקבעים ע"י חוקי הטבע - זה יוצר תדמית פסיכולוגית מטעה, לפיה הרצון שלך יכול באופן כלשהו להיות בסתירה לחוקי הטבע, ושאלה באופן כלשהו חזקים ממך, ויכולים "לקבוע" את מעשיך בין אם תאהב זאת ובין אם לאו. אבל זה פשוט בלתי אפשרי עבור הרצון שלך להיות בסתירה לחוקי הטבע. אתה וחוקי הטבע - אתם למעשה אותו דבר.
בן-תמותה: למה אתה מתכוון, שאינני יכול להיות בסתירה לטבע? נניח שהייתי עקשן מאד והחלטתי לא לציית לחוקי הטבע. מה יכול לעצור בעדי? אם אהיה מספיק עקשן אפילו אתה לא תוכל לעצור אותי!
אלהים: אתה צודק בהחלט! אני בוודאי לא אוכל לעצור אותך. דבר לא יוכל. אבל לא יהיה צורך לעצור אותך, משום שלא תוכל אפילו להתחיל! כפי שבטא זאת באופן יפהפיה גתה, "כשמנסים להתנגד לטבע, אנחנו, בעצם המעשה, פועלים לפי חוקי הטבע!" האם אינך רואה שאותם "חוקי טבע" אינם אלא תאור של האופן שבו אתה ואחרים נוהגים? הם אינם אלא תאור של אופן פעולתך, לא מרשם לאופן שבו עליך לפעול, ולא כוח שמכריח או קובע את פעולתך. כדי להיות בר-תוקף, חוק טבע צריך להתחשב באופן פעולתך הלכה למעשה, או, אם תרצה, אופן בחירתך את פעולתך.
בן-תמותה: אז אתה באמת טוען שאינני מסוגל להחליט לפעול כנגד חוק טבע?
אלהים: מעניין שפעמיים השתמשת בביטוי "החלטתי לפעול" במקום "בחרתי לפעול". הזהות הזו שגורה למדי. תדירות, אדם משתמש בביטוי "אני נחוש לעשות כך" כנרדף ל"בחרתי לעשות כך". הזהות הפסיכולוגית הזו מגלה שדטרמיניזם ובחירה קרובים הרבה יותר משנדמה. כמובן, תוכל לומר שהדוקטרינה של הרצון החופשי אומרת שאתה הוא זה שעושה את הקביעה, לעומת דוקטרינת הדטרמיניזם שנדמה שאומרת שקביעה מעשיך מתבצעת ע"י משהו שנראה חיצוני לך. אבל הבלבול נובע בעיקר מחציית המציאות ל"אתה" ו"לא אתה". באמת, איפה אתה נגמר ושאר היקום מתחיל? או, היכן מסתיים שאר היקום ואתה מתחיל? מרגע שתוכל לראות את מה שנקרא "אתה" ומה שנקרא "טבע" כרצף שלם, לעולם לא יטרידו אותך שאלות כגון האם אתה שולט בטבע או הטבע שולט בך. כך תעלם הערבוביה של רצון חופשי נגד דטרמיניזם. אם להשתמש באנלוגיה גסה, דמיין שני עצמים שנעים זה כלעומת זה ע"י משיכה כבידתית. כל עצם, אם הוא תבוני, עשוי לתהות האם זה הוא, או השני, שמפעיל את "הכוח". במובן מסוים זה שניהם, במובן אחר אף אחד. הכי טוב לומר שהתצורה של השניים היא המכריעה.
בן-תמותה: אמרת לפני זמן קצר שכל הדיון שלנו מבוסס על שגיאה מפלצתית. עדיין לא אמרת לי מהי אותה שגיאה.
אלהים: הרעיון שהייתי יכול ליצור אותך ללא רצון חופשי! נהגת כאילו זו אפשרות אמיתית, ותהית מדוע לא בחרתי בה! לרגע לא חשבת שיישות תבונית ללא רצון חופשי לא מתקבלת על הדעת יותר מעצם פיסי שלא מפעיל כוח כבידה (יש, אגב, התאמה יותר חזקה ממה שאתה חושב בין עצם פיסי שמפעיל כוח כבידה ליישות תבונית שמפעילה רצון חופשי!) האם תוכל, בכנות, לדמיין יישות מודעת ללא רצון חופשי? מה היא תוכל להיות? אני חושב שדבר אחד בחייך שהטעה אותך היא העובדה שנאמר לך שהענקתי לאדם את מתת הרצון החופשי. כאילו יצרתי תחילה את האדם, ובמחשבה שנייה העמסתי עליו תכונה נוספת של רצון חופשי. אולי אתה חושב שיש לי "מברשת צבע" כלשהי, שאיתה אני מורח רצון חופשי על ייצורים מסוימים ולא על אחרים. לא, רצון חופשי איננו "תוספת"; הוא חלק בלתי נפרד מהתודעה. יישות מודעת ללא רצון חופשי היא פשוט הבל מטאפיסי.
בן-תמותה: אז מדוע המשכת לשחק עמי כל הזמן הזה בשיחה על מה שחשבתי שהינה בעיה מוסרית, כאשר, כפי שאתה אומר, הבלבול הבסיסי שלי היה מטאפיסי?
אלהים: כיוון שחשבתי שתהיה זו תרפיה טובה עבורך, להוציא מעט מהארס המוסרי הזה מהמערכת שלך. רוב הבלבול המטאפיסי שלך נבע מתפיסות מוסריות שגויות; ואם אלה היה צריך להתמודד תחילה.
כעת עלינו להפרד - לפחות עד שתזדקק לי שוב. סבורני שהאיחוד הנוכחי שלנו יספיק לך לזמן רב. אבל זכור מה שאמרתי לך על עצים. כמובן, אינך צריך לדבר אליהם, מילולית, אם זה גורם לך להרגיש מטופש. אבל יש כל-כך הרבה ללמוד מהם, כמו גם מאבנים ונחלים ושאר הבטים של הטבע. אין כמו התכוונות אל הטבע בכדי להסיר את כל המחשבות החולניות על "חטא" ו"רצון חופשי" ו"אחריות מוסרית". בשלב מסוים בהיסטוריה, מושגים כאלה הועילו. כוונתי לימים בהם לרודנים היה כח בלתי-מוגבל, ורק פחד מגיהנום היה יכול לרסן אותם. אבל האנושות התבגרה מאז, וצורת החשיבה המבעיתה הזו כבר לא חיונית.
יעזור לך, אולי, להזכר מה אמרתי פעם דרך מילותיו של משורר הזן הגדול, סנג-צאן:

אם ברצונך להשיג את האמת הפשוטה,

אל תתייחס לנכון או שגוי,

העימות בין נכון לשגוי

הוא החולי של השכל.