מוזרה לי הנהייה האופנתית אחר כל מה שסיני - החל, כמובן, מרפואה סינית ומתורות חיים סיניות, וכלה באוכל סיני, מקלות סיניים ושניים סינים עם כינור גדול. מה כל-כך מיוחד ברפואה הסינית? מה עושה אותה כל-כך טובה?
לא התעצלתי והשלכתי מבט באתרים מסוימים כגון זה. סיכומון קטן: בשנת 1955 הייתה סין במקום ה- 132 מבחינת תוחלת החיים. אחרי מדינות כמו איי שלמה, אלג'יריה, בוצוואנה, קוריאה הצפונית, אוזבקיסטן, ישראל (מקום 29) וכמובן מדינות מערביות - מדינות סקנדינביה פלוס הולנד תופסות את חמשת המקומות הראשונים (נורווגיה ראשונה עם 72.7 שנה), ואחריהן אוסטרליה, ניו-זילנד, שוויץ, בריטניה, קנדה, ארצות הברית (מקום 11). תאמרו "היגיינה"? "מערכת ביוב"? אני לא בטוח שבברוניי, בטרינידד וטובגו, בקירגיזסטן ובמונגוליה, כולן עם תוחלת חיים ממוצעת גבוהה משל סין, מצב הנקיון והאסלות היה טוב משל סין, ובכל מקרה מערכת הרפואה הסינית המופלאה הייתה צריכה להתגבר על מכשולים פעוטים אלו ולהביא לתוחלת חיים של יותר מ- 40 שנה.
נקפוץ 45 שנה קדימה, לשנת 2000, והנה, שכנה לא רחוקה של סין, יפן שמה, קופצת למקום הראשון, עם 80.5, וסין אמנם מתקדמת - הרפואה המערבית הגיעה אליה בסופו של דבר - היא מגיעה למקום ה- 57 המכובד, ועדיין מנוצחת ע"י מדינות עם רפואת אלילים כמו מאוריציוס, סרי-לאנקה, ארמניה וגואם. ישראל, אגב, עולה למקום השמיני.
אבל בואו לא נעצור כאן. תמותת תינוקות (עד גיל שנה) - בשנת 1960 סין במקום ה- 41 עם 150 מיתות לאלף לידות - הרבה יותר מה- 26 בארצות הברית למשל. מה, אין איזו מולקולה ששמים במים ומשאירה להם זכרון שיכול למנוע מיתת תינוקות? ככל הנראה יש משהו כזה, וקוראים לו רפואה מערבית - בשנת 2002 סין עם 30 מיתות לאלף לידות.
אז מה הסיפור? מה עושה את הרפואה הסינית כל-כך מושכת? האם זה בגלל הכשלונות המהדהדים והמתוקשרים של הרפואה המודרנית? הרי על כל כשלון כזה יש אלפי הצלחות לא מתוקשרות. אז מה, זה שוב התקשורת?
יום ראשון, 30 במרץ 2008
יום שלישי, 25 במרץ 2008
כמו פרטנר, כך גם המושב (3, 5)
הנה עשר סיבות, בסדר אקראי, לכך שכדאי לכם לבקר ב"אגם הקסום" בכפר טרומן (ממש ליד איירפורט סיטי):
1. הילדים יכולים להחזיק וללטף ארנבות, אוגרים וקביה
2. הילדים יכולים לרכב על סוסת פוני
3. הילדים יכולים לראות קופים, תוכים ענקיים, טווסים וחיות אחרות
4. הילדים יכולים להנות במתחם של מתנפחים
5. כל זה ב- 25 ש"ח לאדם (בוגר)
6. פתוח בשבת
7. באותו מתחם - מסעדת "קניבל" (Canibal, הטעות במקור, לצערי); אכול כפי יכולתך
8. ארבעה סוגי בשרים (אבל - אין אף תוספת; אבל מי צריך?)
9. שתיה (מיץ תפוזים) חופשית, חומוס חופשי ומעט סלטים חופשי
10. וכל זה ב- 95 ש"ח לאדם; ואם נכנסים גם לפינת החי והמתנפחים, זה כולל את 25 הש"ח (אם הבנתי נכון)
מומלץ, כפי שהבנתם, בעיקר עם ילדים. משק 42, נדמה לי, אבל לא קשה למצוא.
אה, יש שם גם אגם שבו אפשר לעשות סיבוב על סירת פדלים, אבל זו לא באמת סיבה לבקר שם. וסיבה 4 קצת מוצנעת שם למעלה, אבל לפי התגובות של הצוציק כשהיינו שם, זו גולת הכותרת.
1. הילדים יכולים להחזיק וללטף ארנבות, אוגרים וקביה
2. הילדים יכולים לרכב על סוסת פוני
3. הילדים יכולים לראות קופים, תוכים ענקיים, טווסים וחיות אחרות
4. הילדים יכולים להנות במתחם של מתנפחים
5. כל זה ב- 25 ש"ח לאדם (בוגר)
6. פתוח בשבת
7. באותו מתחם - מסעדת "קניבל" (Canibal, הטעות במקור, לצערי); אכול כפי יכולתך
8. ארבעה סוגי בשרים (אבל - אין אף תוספת; אבל מי צריך?)
9. שתיה (מיץ תפוזים) חופשית, חומוס חופשי ומעט סלטים חופשי
10. וכל זה ב- 95 ש"ח לאדם; ואם נכנסים גם לפינת החי והמתנפחים, זה כולל את 25 הש"ח (אם הבנתי נכון)
מומלץ, כפי שהבנתם, בעיקר עם ילדים. משק 42, נדמה לי, אבל לא קשה למצוא.
אה, יש שם גם אגם שבו אפשר לעשות סיבוב על סירת פדלים, אבל זו לא באמת סיבה לבקר שם. וסיבה 4 קצת מוצנעת שם למעלה, אבל לפי התגובות של הצוציק כשהיינו שם, זו גולת הכותרת.
יום שלישי, 11 במרץ 2008
דני רובס קורא לדראושה "אברך" (4, 2, 5)
אתה חולה. אתה משרך רגליך בין המיטה למטבח, רק כדי לגלות שאין לך תאבון, אבל גם אין לך כח לשוב למיטה. הדקות נוקפות לאיטן, והנה, בשעת אחר צהרים מאוחרת, אתה מרים את עיניך במקרה לחלון ורואה מכונית מוכרת חונה. נדמה כי שעות חולפות בטרם הדלת נפתחת. טקס פינוי הרכב נמשך דקות ארוכות נוספות, אך לבסוף נשמע צליל הפעלת האזעקה, ושתי דמויות עושות דרכן אל הבנין.
אתה מדדה אל דלת הכניסה, פותח אותה ויוצא בפיג'מה (או תחליף) ונעלי בית אל חדר המדרגות. אתה שומע את השאון מהכניסה לבנין וקורא בשמו של הזאטוט.
כידוע, בניגוד לאוויר, למים ולתווכים אחרים, קול נע במהירות הרבה יותר גדולה מאור בתווך שנקרא "חדר מדרגות"; אתה שומע את החיוך ואת הקריאה "אבא" לפני שאתה רואה אותו, אחרי שהם עוברים את עיקול המדרגות האחרון, ידו בתוך ידה של אמו. ואז אתה רואה אותם, ושניהם מחייכים מאוזן לאוזן.
זהו אושר.
אתה מדדה אל דלת הכניסה, פותח אותה ויוצא בפיג'מה (או תחליף) ונעלי בית אל חדר המדרגות. אתה שומע את השאון מהכניסה לבנין וקורא בשמו של הזאטוט.
כידוע, בניגוד לאוויר, למים ולתווכים אחרים, קול נע במהירות הרבה יותר גדולה מאור בתווך שנקרא "חדר מדרגות"; אתה שומע את החיוך ואת הקריאה "אבא" לפני שאתה רואה אותו, אחרי שהם עוברים את עיקול המדרגות האחרון, ידו בתוך ידה של אמו. ואז אתה רואה אותם, ושניהם מחייכים מאוזן לאוזן.
זהו אושר.
יום ראשון, 24 בפברואר 2008
טסו ובאו ברכב ציבורי (7)
ביום שישי חגגנו יומולדת שנה וחצי לילדון. הצוציק מבלה את זמנו בנסיעות באוטו בזיהוי מכוניות גדולות - אוטובוסים ("בו" בשפתו), משאיות ("טיס") ולאחרונה גם גרר ("גראו"). חיבתו לאוטובוסים הביאה אותנו לידי החלטה: ביום ההולדת יראה העולל אוטובוס - בפעם הראשונה מבפנים.
בואו ניסע באוטובוס.
כדי לתת פרספקטיבה, המדהימה לא הריחה צחנת רכב ציבורי לפחות עשר שנים - לדעתי יותר - ואני נסעתי פעם אחת, לפני כשנה וחצי, בשביל המוזה. המוזה כנראה נסעה ברכבת. באופן מפליא, ובניגוד לסטטיסטיקה (שזו, כמובן, שטות מוחלטת; דבר אינו "בניגוד לסטטיסטיקה"), באותה נסיעה בודדת פגשתי בתחנה את אחותי - וגם היא, למיטב ידיעתי, אינה בעלת "חופשי חודשי" או אפילו כרטיסיה. בכל מקרה, המדהימה סבורה שנסיעה באוטובוס, בעיקר בעירנו הנאווה, כמוה כהעלבת עובד ציבור, דהיינו, מהווה סכנת נפשות אמיתית. אני מצידי הבנתי באותה נסיעה יחידה שאוטובוסים סתם מסריחים (טוב, אני מכליל). כך שנסיעה כזו היא בהחלט הקרבה מצד שנינו, אבל מה לא עושים בשביל הפעוט?
ובכן, האוטו ("אוטו") נותר דומם לא רחוק מבית הוריה, והנה אנו על אוטובוס ארוך עם אקורדיון - והילד בשוק. אך אל דאגה, השוק חיובי: הוא מביט בעניין אנה ואנה, בוחן את הבחורות משמאל ובעיקר את האוטובוסים האחרים שחולפים בחוץ. כך חלפנו על פני מספר תחנות - וירדנו.
כעת אנו שמים פעמינו בחזרה. המתנה קלה והופ ("הופ") - אנו על אוטובוס בכיוון ההפוך. הרכב נוסע ועוצר בתחנה הראשונה. במקרה, תחנה זו סמוכה לשכונה ערבית. מספר קטן של אנשים עולה, והאוטובוס עומד במקום. מספר קטן של אנשים יורד, ואין סימן לתזוזה. זרם אנשים הולך וגובר כלפי דלת היציאה, והנה אנו שומעים כי יש משהו (או מישהו) חשוד וכדאי לרדת. לאחר היסוס ישראלי אופייני (שמקורו, כמובן, בחוסר אמון בסיסי) אנו מוצאים את עצמנו על המדרכה. אחרוני הנוסעים מותירים את האוטובוס עם נפש חיה אחת - הנהג - ואז נשמע קולו הרועם של המנוע. האוטובוס נסע ("סע").
הלם קל אחז במשתתפי הדרמה. לו הייתי לבד היה מדובר בהליכה של כמחצית השעה עד למכוניתנו. האם נגזר עלי לשאת את אשתי ההרה, מדהימה ככל שתהיה, ועליה בננו החמוד, כל הדרך? האמנם, במקום להגיע שמחים וטובי לב אל האוטו, עלינו לשבת בו מזיעים ורעי רוח? כל חיי חלפו מול עיני, פרט לשלושים ומשהו השנים הראשונות, עד שראיתי שהאוטובוס עצר כמאה מטר בהמשך הכביש.
לא חלפו יותר מדקות בודדות נוספות, ולפתע סירנות רועמות מכל עבר; מכוניות משטרה מגיחות עם כיוון התנועה ונגדה ועוצרות על ידנו, צ'קלקות מתערבבות במדים והקרחות מבהיקות. שוטרים מופיעים, קופצים ורצים, ואחד מהם ניגש לאחד מהנוסעים. הוא בעל "חזות ערבית" ותיק גדול, סגור. ככל שהצלחתי לקלוט, הנהג ביקש ממנו לפתוח את התיק אך הוא סרב; הנהג עשה מה שכל אדם שאחראי על שלומם ובטחונם של אחרים עושה במצב כזה: הוא הותיר את אותם "אחרים" בחברת הגורם המסוכן ונס על נפשו. יאמרו האומרים - הנזק מהתפוצצות בתוך האוטובוס גדול בהרבה מהתפוצצות בשטח פתוח; אותנו, שהיינו במרחק כמה מטרים ממנו, זה לא מספק.
אגב, הוא פתח את התיק לבקשת השוטר ונראה כי הוא אכן מסוכן: נדמה לי שזיהיתי שם סלטים של אחלה.
כדי לסיים את הסיפור בנימה חיובית, צעדנו את מאה המטרים, עלינו על האוטובוס והמשכנו ליעדנו. אני חושב שהפעם הבאה שבה ניסע באוטובוס לא תהיה לפני שהילד יבקש את המפתחות של האוטו.
בואו ניסע באוטובוס.
כדי לתת פרספקטיבה, המדהימה לא הריחה צחנת רכב ציבורי לפחות עשר שנים - לדעתי יותר - ואני נסעתי פעם אחת, לפני כשנה וחצי, בשביל המוזה. המוזה כנראה נסעה ברכבת. באופן מפליא, ובניגוד לסטטיסטיקה (שזו, כמובן, שטות מוחלטת; דבר אינו "בניגוד לסטטיסטיקה"), באותה נסיעה בודדת פגשתי בתחנה את אחותי - וגם היא, למיטב ידיעתי, אינה בעלת "חופשי חודשי" או אפילו כרטיסיה. בכל מקרה, המדהימה סבורה שנסיעה באוטובוס, בעיקר בעירנו הנאווה, כמוה כהעלבת עובד ציבור, דהיינו, מהווה סכנת נפשות אמיתית. אני מצידי הבנתי באותה נסיעה יחידה שאוטובוסים סתם מסריחים (טוב, אני מכליל). כך שנסיעה כזו היא בהחלט הקרבה מצד שנינו, אבל מה לא עושים בשביל הפעוט?
ובכן, האוטו ("אוטו") נותר דומם לא רחוק מבית הוריה, והנה אנו על אוטובוס ארוך עם אקורדיון - והילד בשוק. אך אל דאגה, השוק חיובי: הוא מביט בעניין אנה ואנה, בוחן את הבחורות משמאל ובעיקר את האוטובוסים האחרים שחולפים בחוץ. כך חלפנו על פני מספר תחנות - וירדנו.
כעת אנו שמים פעמינו בחזרה. המתנה קלה והופ ("הופ") - אנו על אוטובוס בכיוון ההפוך. הרכב נוסע ועוצר בתחנה הראשונה. במקרה, תחנה זו סמוכה לשכונה ערבית. מספר קטן של אנשים עולה, והאוטובוס עומד במקום. מספר קטן של אנשים יורד, ואין סימן לתזוזה. זרם אנשים הולך וגובר כלפי דלת היציאה, והנה אנו שומעים כי יש משהו (או מישהו) חשוד וכדאי לרדת. לאחר היסוס ישראלי אופייני (שמקורו, כמובן, בחוסר אמון בסיסי) אנו מוצאים את עצמנו על המדרכה. אחרוני הנוסעים מותירים את האוטובוס עם נפש חיה אחת - הנהג - ואז נשמע קולו הרועם של המנוע. האוטובוס נסע ("סע").
הלם קל אחז במשתתפי הדרמה. לו הייתי לבד היה מדובר בהליכה של כמחצית השעה עד למכוניתנו. האם נגזר עלי לשאת את אשתי ההרה, מדהימה ככל שתהיה, ועליה בננו החמוד, כל הדרך? האמנם, במקום להגיע שמחים וטובי לב אל האוטו, עלינו לשבת בו מזיעים ורעי רוח? כל חיי חלפו מול עיני, פרט לשלושים ומשהו השנים הראשונות, עד שראיתי שהאוטובוס עצר כמאה מטר בהמשך הכביש.
לא חלפו יותר מדקות בודדות נוספות, ולפתע סירנות רועמות מכל עבר; מכוניות משטרה מגיחות עם כיוון התנועה ונגדה ועוצרות על ידנו, צ'קלקות מתערבבות במדים והקרחות מבהיקות. שוטרים מופיעים, קופצים ורצים, ואחד מהם ניגש לאחד מהנוסעים. הוא בעל "חזות ערבית" ותיק גדול, סגור. ככל שהצלחתי לקלוט, הנהג ביקש ממנו לפתוח את התיק אך הוא סרב; הנהג עשה מה שכל אדם שאחראי על שלומם ובטחונם של אחרים עושה במצב כזה: הוא הותיר את אותם "אחרים" בחברת הגורם המסוכן ונס על נפשו. יאמרו האומרים - הנזק מהתפוצצות בתוך האוטובוס גדול בהרבה מהתפוצצות בשטח פתוח; אותנו, שהיינו במרחק כמה מטרים ממנו, זה לא מספק.
אגב, הוא פתח את התיק לבקשת השוטר ונראה כי הוא אכן מסוכן: נדמה לי שזיהיתי שם סלטים של אחלה.
כדי לסיים את הסיפור בנימה חיובית, צעדנו את מאה המטרים, עלינו על האוטובוס והמשכנו ליעדנו. אני חושב שהפעם הבאה שבה ניסע באוטובוס לא תהיה לפני שהילד יבקש את המפתחות של האוטו.
יום שני, 18 בפברואר 2008
השחקן מנסה לתפוס את פסק ההלכה (3, 4)
סיימתי לאחרונה לקרוא את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני. זהו ספר מדובר שהופיע זמן רב ברשימות רבי מכר כאלה ואחרות, וכדרכם של ספרים כאלה, עורר את חשדי באופן מיידי. הספר האחרון מסוג זה שקראתי היה "לקרוא את לוליטה בטהרן" מאת אזאר נאפיסי, שגרם לעצמות השעמום בגופי להתיז ספריי שלג על איברי ההרדמות, והביא לכך שגם תחושת הקבס העזה שהשתלטה עלי עם קריאתו פשוט נפלה שדודה ולאה, עצמה עיניה ולא הקיצה עוד. נאבקתי עמו קשות ובעצם אינני זוכר את סופו; אינני בטוח כלל אם הגעתי אליו.
זאת ועוד, "רודף" איננו כלל מסוג הספרים שאני נוהג לקרוא, שכן די להציץ בכריכה האחורית בכדי להבין שחלליות לא יהיו שם, גם לא מכשפים או הוביטים, ואם יופיעו גמדים ודאי יהיה להם תפקיד פסיכולוגיסטי נכבד. מדובר בסיפור שמחולק לשניים: בחלק הראשון, סיפור ילדותו של הסופר באפגניסטן, בחברת משרתו/ידידו הנאמן; חלק זה מסתיים באירוע טראומטי שמייסר את הגיבור בתחושת אשמה, תחושה שמלווה בעצם את כל הספר. בחלק השני מסופר על שובו של הסופר, לאחר שנים ארוכות בארה"ב, לאפגניסטן, בנסיון לגאול את עצמו. שוב, לא מסוג הסיפורים שעל-פי-רוב "עושים" לי את זה.
כמה שהופתעתי. הספר פשוט מצוין.
נהניתי מהקריאה ומשלב מסוים לא יכולתי להניח אותו. אמנם,
==== מיני ספוילר ====
התוספת בסוף לא הכרחית, והזכירה לי את ההשתלטות של סארומאן על הפלך לאחר שסאורון נוצח - די, הקתרזיס כבר הושג, לא חייבים להמשיך - אבל כמו שם, זה לא ממש פוגם. אפשר גם להבין את הצורך של הסופר לקשר את הבן ההאזארי לאביו בצורה משמעותית, אבל זה כבר הרגיש לי מעט מאולץ.
==== סוף ספוילר ====
בשורה התחתונה, אני ממליץ בחום על הספר.
זאת ועוד, "רודף" איננו כלל מסוג הספרים שאני נוהג לקרוא, שכן די להציץ בכריכה האחורית בכדי להבין שחלליות לא יהיו שם, גם לא מכשפים או הוביטים, ואם יופיעו גמדים ודאי יהיה להם תפקיד פסיכולוגיסטי נכבד. מדובר בסיפור שמחולק לשניים: בחלק הראשון, סיפור ילדותו של הסופר באפגניסטן, בחברת משרתו/ידידו הנאמן; חלק זה מסתיים באירוע טראומטי שמייסר את הגיבור בתחושת אשמה, תחושה שמלווה בעצם את כל הספר. בחלק השני מסופר על שובו של הסופר, לאחר שנים ארוכות בארה"ב, לאפגניסטן, בנסיון לגאול את עצמו. שוב, לא מסוג הסיפורים שעל-פי-רוב "עושים" לי את זה.
כמה שהופתעתי. הספר פשוט מצוין.
נהניתי מהקריאה ומשלב מסוים לא יכולתי להניח אותו. אמנם,
==== מיני ספוילר ====
התוספת בסוף לא הכרחית, והזכירה לי את ההשתלטות של סארומאן על הפלך לאחר שסאורון נוצח - די, הקתרזיס כבר הושג, לא חייבים להמשיך - אבל כמו שם, זה לא ממש פוגם. אפשר גם להבין את הצורך של הסופר לקשר את הבן ההאזארי לאביו בצורה משמעותית, אבל זה כבר הרגיש לי מעט מאולץ.
==== סוף ספוילר ====
בשורה התחתונה, אני ממליץ בחום על הספר.
יום רביעי, 13 בפברואר 2008
סדרת הטלוויזיה שהופכת את שלום חנוך לחמו של הוגו (2, 4)
מכירים את הטענה הידועה, לפיה העולם כל-כך מורכב/מסודר/יפה/מובנה/כל תואר אחר שלכאורה סותר התפתחות הסתברותית, שחייבת להיות יד מכוונת שיצרה אותו, דהיינו אל?
ובכן, סיימתי אתמול לקרוא את "Small Gods", ספרו של טרי פראצ'ט, ה- 13 בסדרת עולם הדיסק. אגב, אחד היותר-מוצלחים מבין השלושה-עשר הראשונים. הנה קטע, בתרגום חופשי שלי:
ובכן, סיימתי אתמול לקרוא את "Small Gods", ספרו של טרי פראצ'ט, ה- 13 בסדרת עולם הדיסק. אגב, אחד היותר-מוצלחים מבין השלושה-עשר הראשונים. הנה קטע, בתרגום חופשי שלי:
וכמובן, חייבת להיות... יישות עליונה. אך מכיוון שהיקום די מבולגן, ברור שאותה יישות עליונה לא יצרה אותו. אם הייתה יוצרת אותו הייתה, בהיותה עליונה, עושה עבודה הרבה יותר טובה, עם הרבה יותר מחשבה, אם ניקח דוגמה שרירותית, לעיצוב הנחיר המצוי. או, אם לומר זאת אחרת, קיומו של שעון שהורכב בצורה רעה מוכיח את קיומו של שען עיוור. כל שצריך הוא להביט סביב כדי לראות שיש מקום לשיפור בכל מקום.זה מצביע על כך שהיקום בוודאי הורכב בחפזון ע"י כפוף ליישות העליונה, בזמן שזו לא הסתכלה, באותו אופן שבו פרוטוקולים של אגודת "הצופים" מבוצעים על מכונות צילום משרדיות בכל הארץ.
לכן... זה רעיון רע להפנות תפילות ליישות עליונה. זה רק יסב את תשומת ליבה ויגרום לבעיות.
יום שבת, 9 בפברואר 2008
שדרנים זכו בשני גביעים ברציפות? (2, 4)
היינו בהיכל, ומה אגיד? אין לי מילים. חוויה בלתי-נשכחת.
מי שלא קופץ צהוב
מי שלא קופץ צהוב,
מי שלא קופץ צהוב,
מי שלא קופץ צהוב!
זה התחיל בשוטרים. פנינו ימינה בלה-גארדיה; יש שם נתיב אחד שפונה ימינה ועמדנו בו דקות ארוכות. מובן שהיו מכוניות רבות שניסו להידחף מהנתיב השמאלי. הופתענו לגלות שכל כ- 20 מטרים עומד שוטר ולא מאפשר זאת. זה היה הסימן הראשון.
ההפתעה הבאה היתה החניה. לא ציפינו לכזה סדר וארגון; היינו מוכנים ללילה של חיפושים אחרי מקום פנוי, או לחילופין לתשלום קנס. אבל לא - היו הרבה סדרנים, שילמנו 15 ש"ח ברצון ונמצאה לנו חניה במהירות, למרות ששמענו כבר בגל"ץ את הצגת השחקנים. קנינו שני צעיפים (20 ש"ח איץ'), חלפנו על פני "סקייטפארק גלית", רחבת סקייטבורד עם בורות משופעים שהייתי מפחד לזחול בהם, אבל ילדים בגובה חיטה גלשו בתוכם באומנות, ונכנסו דרך שער 5.
כשהגענו למקומות, בשער 12, הם כבר הובילו 4-0, אבל ההרגשה הפשיסטית-משהו של להיות חלק מ- 5000 איש עם מטרה ברורה אחת השתלטה באופן מיידי.
מכבי שלום,
מכבי שלום,
איך זה לראות
את נוקיה אדום?
אני חייב לומר שלא התלהבתי מכל השירים, בייחוד "שמעון תתאבד כבר" או משהו כזה. אני חייב להוסיף שגם לא קלטתי את כל המילים, וחלק ממה שקלטתי לא הבנתי ("הפטיש, המגל והאינטרנציונל...?" לקבוצה יש תקציב של כמה מיליוני שקלים). אבל שירי האהדה, בתוספת הבלונים הענקיים, הדגלים (שהסתירו לפעמים) והמתפללים הפכו את החוויה ליוצאת דופן. קשה לתאר את השמחה שזורמת בגוף כשהם לוקחים פסק זמן, ברבע הרביעי, כשההפרש מצטמצם פלאים, כשכבר יש תחושה של מהפך- למרות שלכולם ברור שנגיע לדלי ונבעט בו, כמאמר הקלישאה. וכשאנו עולים ליתרון שלוש והכדור בידי הבלוטות'טל, שקלע שלשה נוראית דקה קודם לכן, הרי ברור שהוא יקלע, ותהיה הארכה, ואז מה עם הלפרין, כספי ומוריס יצאו ב- 5 עבירות; אנחנו לא ננצח את מכבי בהארכה. וויצ'יץ' שוב יעשה עבירה בלתי ספורטיבית שבקושי תישרק כעבירה רגילה, ומי שלא יעמוד על הקו - יפתח תסמונת הנטינגטון רגעית.
ג'יימי ארנולד
ג'יימי ארנולד
ג'יימי ארנולד
ג'יימי ארנולד
אבל בשורה התחתונה, דרור חג'ג'.
כשיצאנו נתקלנו בחבורת ילדים מאותגרי חינוך ספורטיבי (דהיינו כחולים-צהובים), הגדול בהם לא ראה יותר מי"ג אביבים, שהתקהלו סביבנו עם נהמות כגון "אתם אוהדים את הקבוצה הלא נכונה", "קבוצת לוזרים" ו"או או או" (טוב, זאת השלמה שלי). השיא היתה ילדה בשא"שית שרטנה "הוצאתם את העונג מהגביע". כך במקור.
ואפילו לא היה פקק ביציאה, ונסענו עם הצעיפים מתנפנפים מהחלון (עובדה שזיכתה אותנו בצפצופים של מכוניות דומות). והקטנצ'יק ישן בפעם הראשונה לילה שלם בלי אמא ואבא - וישן טוב.
לילה מושלם.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
