סיימתי לאחרונה לקרוא את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני. זהו ספר מדובר שהופיע זמן רב ברשימות רבי מכר כאלה ואחרות, וכדרכם של ספרים כאלה, עורר את חשדי באופן מיידי. הספר האחרון מסוג זה שקראתי היה "לקרוא את לוליטה בטהרן" מאת אזאר נאפיסי, שגרם לעצמות השעמום בגופי להתיז ספריי שלג על איברי ההרדמות, והביא לכך שגם תחושת הקבס העזה שהשתלטה עלי עם קריאתו פשוט נפלה שדודה ולאה, עצמה עיניה ולא הקיצה עוד. נאבקתי עמו קשות ובעצם אינני זוכר את סופו; אינני בטוח כלל אם הגעתי אליו.
זאת ועוד, "רודף" איננו כלל מסוג הספרים שאני נוהג לקרוא, שכן די להציץ בכריכה האחורית בכדי להבין שחלליות לא יהיו שם, גם לא מכשפים או הוביטים, ואם יופיעו גמדים ודאי יהיה להם תפקיד פסיכולוגיסטי נכבד. מדובר בסיפור שמחולק לשניים: בחלק הראשון, סיפור ילדותו של הסופר באפגניסטן, בחברת משרתו/ידידו הנאמן; חלק זה מסתיים באירוע טראומטי שמייסר את הגיבור בתחושת אשמה, תחושה שמלווה בעצם את כל הספר. בחלק השני מסופר על שובו של הסופר, לאחר שנים ארוכות בארה"ב, לאפגניסטן, בנסיון לגאול את עצמו. שוב, לא מסוג הסיפורים שעל-פי-רוב "עושים" לי את זה.
כמה שהופתעתי. הספר פשוט מצוין.
נהניתי מהקריאה ומשלב מסוים לא יכולתי להניח אותו. אמנם,
==== מיני ספוילר ====
התוספת בסוף לא הכרחית, והזכירה לי את ההשתלטות של סארומאן על הפלך לאחר שסאורון נוצח - די, הקתרזיס כבר הושג, לא חייבים להמשיך - אבל כמו שם, זה לא ממש פוגם. אפשר גם להבין את הצורך של הסופר לקשר את הבן ההאזארי לאביו בצורה משמעותית, אבל זה כבר הרגיש לי מעט מאולץ.
==== סוף ספוילר ====
בשורה התחתונה, אני ממליץ בחום על הספר.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה