טסו ובאו ברכב ציבורי (7)

ביום שישי חגגנו יומולדת שנה וחצי לילדון. הצוציק מבלה את זמנו בנסיעות באוטו בזיהוי מכוניות גדולות - אוטובוסים ("בו" בשפתו), משאיות ("טיס") ולאחרונה גם גרר ("גראו"). חיבתו לאוטובוסים הביאה אותנו לידי החלטה: ביום ההולדת יראה העולל אוטובוס - בפעם הראשונה מבפנים.
בואו ניסע באוטובוס.
כדי לתת פרספקטיבה, המדהימה לא הריחה צחנת רכב ציבורי לפחות עשר שנים - לדעתי יותר - ואני נסעתי פעם אחת, לפני כשנה וחצי, בשביל המוזה. המוזה כנראה נסעה ברכבת. באופן מפליא, ובניגוד לסטטיסטיקה (שזו, כמובן, שטות מוחלטת; דבר אינו "בניגוד לסטטיסטיקה"), באותה נסיעה בודדת פגשתי בתחנה את אחותי - וגם היא, למיטב ידיעתי, אינה בעלת "חופשי חודשי" או אפילו כרטיסיה. בכל מקרה, המדהימה סבורה שנסיעה באוטובוס, בעיקר בעירנו הנאווה, כמוה כהעלבת עובד ציבור, דהיינו, מהווה סכנת נפשות אמיתית. אני מצידי הבנתי באותה נסיעה יחידה שאוטובוסים סתם מסריחים (טוב, אני מכליל). כך שנסיעה כזו היא בהחלט הקרבה מצד שנינו, אבל מה לא עושים בשביל הפעוט?
ובכן, האוטו ("אוטו") נותר דומם לא רחוק מבית הוריה, והנה אנו על אוטובוס ארוך עם אקורדיון - והילד בשוק. אך אל דאגה, השוק חיובי: הוא מביט בעניין אנה ואנה, בוחן את הבחורות משמאל ובעיקר את האוטובוסים האחרים שחולפים בחוץ. כך חלפנו על פני מספר תחנות - וירדנו.
כעת אנו שמים פעמינו בחזרה. המתנה קלה והופ ("הופ") - אנו על אוטובוס בכיוון ההפוך. הרכב נוסע ועוצר בתחנה הראשונה. במקרה, תחנה זו סמוכה לשכונה ערבית. מספר קטן של אנשים עולה, והאוטובוס עומד במקום. מספר קטן של אנשים יורד, ואין סימן לתזוזה. זרם אנשים הולך וגובר כלפי דלת היציאה, והנה אנו שומעים כי יש משהו (או מישהו) חשוד וכדאי לרדת. לאחר היסוס ישראלי אופייני (שמקורו, כמובן, בחוסר אמון בסיסי) אנו מוצאים את עצמנו על המדרכה. אחרוני הנוסעים מותירים את האוטובוס עם נפש חיה אחת - הנהג - ואז נשמע קולו הרועם של המנוע. האוטובוס נסע ("סע").
הלם קל אחז במשתתפי הדרמה. לו הייתי לבד היה מדובר בהליכה של כמחצית השעה עד למכוניתנו. האם נגזר עלי לשאת את אשתי ההרה, מדהימה ככל שתהיה, ועליה בננו החמוד, כל הדרך? האמנם, במקום להגיע שמחים וטובי לב אל האוטו, עלינו לשבת בו מזיעים ורעי רוח? כל חיי חלפו מול עיני, פרט לשלושים ומשהו השנים הראשונות, עד שראיתי שהאוטובוס עצר כמאה מטר בהמשך הכביש.
לא חלפו יותר מדקות בודדות נוספות, ולפתע סירנות רועמות מכל עבר; מכוניות משטרה מגיחות עם כיוון התנועה ונגדה ועוצרות על ידנו, צ'קלקות מתערבבות במדים והקרחות מבהיקות. שוטרים מופיעים, קופצים ורצים, ואחד מהם ניגש לאחד מהנוסעים. הוא בעל "חזות ערבית" ותיק גדול, סגור. ככל שהצלחתי לקלוט, הנהג ביקש ממנו לפתוח את התיק אך הוא סרב; הנהג עשה מה שכל אדם שאחראי על שלומם ובטחונם של אחרים עושה במצב כזה: הוא הותיר את אותם "אחרים" בחברת הגורם המסוכן ונס על נפשו. יאמרו האומרים - הנזק מהתפוצצות בתוך האוטובוס גדול בהרבה מהתפוצצות בשטח פתוח; אותנו, שהיינו במרחק כמה מטרים ממנו, זה לא מספק.
אגב, הוא פתח את התיק לבקשת השוטר ונראה כי הוא אכן מסוכן: נדמה לי שזיהיתי שם סלטים של אחלה.
כדי לסיים את הסיפור בנימה חיובית, צעדנו את מאה המטרים, עלינו על האוטובוס והמשכנו ליעדנו. אני חושב שהפעם הבאה שבה ניסע באוטובוס לא תהיה לפני שהילד יבקש את המפתחות של האוטו.