ביום מוצלח, הדייג מביא לשוק אלמנט זמר מזרחי (7)

"עבודה עברית" הוא אוסף של ביצועים מחודשים לשירים ישראלים בהפקת גלי צה"ל. בפעם הראשונה הופק אוסף כזה לכבוד שנת ה- 50 למדינה, ובהתאם הופיעו בו 50 שירים בגרסאות כיסוי. בזכרוני נחרתו שניים: "למה לא אמרת לי" בביצוע מקורי של אריק לביא, כוסה ע"י "הזבובים" (דן תורן, מאור כהן ואחרים); ו"זמר שלוש התשובות" של רבקה זוהר הושר ע"י זהבה בן. אינני יודע מדוע דווקא שני אלה נשלפים בקלות מן הזכרון - ייתכן כי הם הושמעו שוב ושוב בגלגל"צ ודומיה.

כעת עומד לצאת, או שכבר יצא, אוסף חדש כזה - כפי שנחשתם, לכבוד 60 שנות קיומה של המדינה. ומדוע אני מספר לכם כל זאת? כי לפני מספר ימים שמעתי שיר מתוך האלבום החדש: שירו הנפלא של עוזי חיטמן, "ניגונה של השכונה", שהפך לקלאסיקה בעיני בביצועו של יזהר כהן, הושם, למרבה הצער, בפיו של שלומי שבת.

אין לי דבר אישי נגד מר שבת. אין לי דבר גם בעדו. אבל הביצוע שלו לשיר המקסים הזה גובל בהתעללות בילדים. אני לא רוצה להכליל אבל אני אעשה זאת אף על פי כן: עוד לא שמעתי גרסת כיסוי לשיר יפה, שבה נוספו אלמנטיים "מזרחיים" (דהיינו, בעיקר סלסולים), שנשמעה טוב. אני רוצה להבהיר חד משמעית: זה לא שאני נגד גרסאות כיסוי. שמעתי מוצלחות פחות ומוצלחות יותר, אבל ביצועים מחודשים מסולסלים - כאלה עוד לא שמעתי אפילו בינוניים.

אני שונא סלסולים. ייתכן שזה בגנים האשכנזים, או בבית הגידול החף מכל סלסול. בילדותי סלסולים היו נחבאים אל הכלים, וככל הנראה באו לידי ביטוי במועדונים נידחים ברמלה. ברדיו ובטלוויזיה הם לא נשמעו; אני זוכר הופעה מגושמת בתוכנית שישי כלשהי, של אשה ממוצעת ובלתי ידועה, ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משהו דומה לשירה מזרחית. הייתה זו מרגלית צנעני, ואינני זוכר מה היא שרה.

אינני קובע אם זה טוב או רע; אלו הן העובדות. שנים רבות לא נחשפתי לזמר ים-תיכוני, וכיום, לומר זאת בעדינות, קשה לי לשמוע אותו. אינני קובע גם אם מוצדק היה מצד ה"ממסד" לדחוק את הזמר היבבני הזה לשוליים ולא לאפשר לו לתפוס את מקומו בתרבות הישראלית הממוסדת טרם שנות התשעים - למיטב ידיעתי המוגבלת, ולטענת זמרים ואמרגנים בתחום, קלטות שמע מקוריות יותר או פחות הסתובבו בארץ, בכמות שהצדיקה ביטוי כלשהו במיינסטרים. שוב, ההסטוריה בעינה עומדת וכרגע, לפחות, לא ניתנת לשינוי - הן ההסטוריה הכללית והן ההתנהלות הפרטית שלי.

וזה לא שזמרים מזרחיים חייבים לשיר עם סלסולים. יזהר כהן, גלי עטרי, עפרה חזה, אתי אנקרי, רוחמה רז (זרגרי במקור), הראל סקעת, בועז שרעבי המוקדם (עד גבול מסוים), מיכה שטרית, יובל בנאי, אפילו שושנה דמארי ואפשר גם לצרף את דנה אינטרנשיונל - כולם יוצאי עדות הסלסול שלא חטאו בו. אז למה חייבים לדחוף איזו "עוואנטה" לצליל יפה?

יש לזה מקבילה, ברמה מסוימת, באמריקה. גם שם יש גל של גרסאות כיסוי, ופעמים רבות נוטים לדחוף פנימה אלמנטים היפ-הופיים - או, אה, אהא, יו, ושאר הברות קוּליות וחסרות פשר. גם זה בדרך-כלל פוגם, אבל בעוד אלה תוספות לא הרמוניות, שלא משפיעות על המלודיה עצמה, הסלסול מרגיש לי "נדחף". באותו ביצוע ששמעתי, אגב, בתוכנית "ארבע אחר הצהריים", ממש יכולתי לחוש כיצד האדון שבת מנסה לדחוף פה סלסול ושם סלסול, אולי כדי לבדל עצמו מהביצוע המקורי, אולי כדי למשוך את קהל רוקדי השולחנות, אינני יודע. זה פשוט נשמע רע. צר לי על יצירות מופת, או על סתם שירים יפים, שהופכים ממשהו שלם לצירוף של מילים יפות ומלודיה מעוותת. כך בשיר הזה, כך ב"חלומות" (ביצוע חלומי של רוחמה רז, ביצוע חלום בלהות של אייל גולן), ובמידה מסוימת, אם כי פחותה, גם ב"היום, היום" (דורית ראובני, שרית חדד) וב"זמר שלוש התשובות".

די לסלסול!