האם שמתם לב לעובדה הבאה? אני בוודאי לא הראשון ש"עולה" על זה, אבל אותי זה מעניין:
יש המון מילים בעברית שקשורות לממלכת החי, שהן בעלות הברה אחת - הרבה יותר מבתחומים אחרים: סוס, דב, פיל, קוף, שור (וגם פר), דג, סול, נץ, בז, כוס, תן, שה, עז, צב, גדי, צבי, ג'וק, כפיר, זבוב.
אינני יודע כמה מילים מתוך הרשימה הזו הומצאו ע"י אליעזר בן-יהודה, או האקדמיה ללשון העברית, וכמה היו חלק מהעברית הקדומה. אני נוטה לחשוב שמילים בעלות הברה אחת הן "חשובות" יותר בקונטקסט שבו הומצאו, ולכן סביר שרובן עתיקות, ובאו לעולם כאשר הלשון הייתה צריכה להתמודד אם סביבה רווית בעלי חיים. אבל, כמובן, הסברה הזו יוצרת בעיות. ראשית, סביר להניח שגם עולם הצומח היה רלוונטי במידה רבה לחיים באותה תקופה, אבל נראה לי שיחסית לכמות המילים שקשורות לעולם זה, יש מעט מילים בנות הברה אחת.
שנית, ובאופן כללי יותר, הסברה הזו מבוססת על קריטריון של "חסכנות" בדיבור - ככל שהמילה נמצאת בשימוש רחב יותר, עליה להיות קצרה יותר. מעניין, אם-כך, למה יש כל-כך הרבה הברות בודדות שאינן מילים - הרי "חסכוני" יותר לדבר בהברות בודדות. כלומר, כאשר מומצאת מילה חדשה - נאמר, "סלק" - מדוע יש צורך בשתי הברות? הסיבה עשויה להיות המבנה מבוסס השורשים של השפה - דהיינו, המילה "סלק" היא שימוש בשורש ס.ל.ק. בבניין קֶטֶל; ואולם, כידוע, שפות, והעברית בפרט, עמוסות ביוצאים מן-הכלל, ואם אכן קריטריון החיסכון היה שריר, ניתן היה לקרוא לאותו ירק "סֶלְק" ("selk"), כיוצא מן-הכלל.
אז אולי החסכון אינו הקריטריון היחיד, או העיקרי, לאורכן של מילים. אם כן, חזרנו לשאלה המקורית: מדוע יש מילים רבות כל-כך בנות הברה אחת בעולם החי?
אגב, יש לי הרגשה, לא מבוססת כלל, שבאנגלית יש, יחסית, הרבה יותר מילים בנות הברה אחת. אולי העברית סתם פלצנית?
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה