אתה חולה. אתה משרך רגליך בין המיטה למטבח, רק כדי לגלות שאין לך תאבון, אבל גם אין לך כח לשוב למיטה. הדקות נוקפות לאיטן, והנה, בשעת אחר צהרים מאוחרת, אתה מרים את עיניך במקרה לחלון ורואה מכונית מוכרת חונה. נדמה כי שעות חולפות בטרם הדלת נפתחת. טקס פינוי הרכב נמשך דקות ארוכות נוספות, אך לבסוף נשמע צליל הפעלת האזעקה, ושתי דמויות עושות דרכן אל הבנין.
אתה מדדה אל דלת הכניסה, פותח אותה ויוצא בפיג'מה (או תחליף) ונעלי בית אל חדר המדרגות. אתה שומע את השאון מהכניסה לבנין וקורא בשמו של הזאטוט.
כידוע, בניגוד לאוויר, למים ולתווכים אחרים, קול נע במהירות הרבה יותר גדולה מאור בתווך שנקרא "חדר מדרגות"; אתה שומע את החיוך ואת הקריאה "אבא" לפני שאתה רואה אותו, אחרי שהם עוברים את עיקול המדרגות האחרון, ידו בתוך ידה של אמו. ואז אתה רואה אותם, ושניהם מחייכים מאוזן לאוזן.
זהו אושר.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
תגובה 1:
זה קורה לא רק שחולים, זה קורה גם במצבים אחרים של אפיסת כוחות בין אם פיזיים ובין אם נפשיים:
- כשחוזרים מבחינה שהלך בה גרוע אחרי שבאמת באמת חרשתי
- אחרי שסוגרים את הטלפון ונשארים עם תחושת מועקה עם חברה/ משפחה...
- אחרי בכי ארוך מאדם קרוב שמסתבר שהוא קרוב רק לעצמו
וקרה לא אחת שבאחד מהרגעים האלה ניגש אליי הדרדס שלי, נמרח עליי בחיבוק ואז מעלה את השאלה שהופכת להכי חשובה בעולם: אז את רוצה לראות דורה או בוב הבנאי?
הוסף רשומת תגובה