אליבא דמלכה, כל מה שאנחנו שומעים הוא תחנת שידור של ליידי? (4, 2, 2)

ג. אילן כתב בבלוגו, האמת להמיתה, בין השאר על ענייני רדיו מעצבנים. הנה שלוש נקודות נוספות:

• בעניין המבזקים - לא רק שאין בהם חדשות. השדרן החצוף פונה למרואיין, שעשוי להיות, נניח, שר הביטחון של מדינת ישראל, ומבקש "אנא השאר עמנו עד אחרי המבזק להמשך הראיון". כאילו לשר הביטחון אין מה לעשות אלא להמתין על הקו עד שיסתיים המבזק הקדוש. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים לפני או אחרי המבזק יש "מספר הודעות", דהיינו תשדירי שירות (בתחנות מסוימות "אסורות פרסומות", כאילו תשדירי שירות אינם כאלה) או פרומואים לתוכניות אחרות בתחנה. והמרואיין צריך להמתין שגם אלה יסתיימו. איזו עזות מצח! במקום שר הביטחון הייתי טורק את השפופרת.
• אישית מציקה לי חוסר הרשמיות בראיונות. שדרן יקר, אתה מדבר עם שר הרווחה; אל תקרא לו "בוז'י", גם אם זה שם חיבה שהוא רגיל אליו. בראיון איתו בתוקף תפקידו, קרא לו "השר הרצוג". "בוז'י" תקרא לו, אולי, כשתראיין אותו בתוכנית אישית בנעלי בית.
• כשמביאים את דבריו של מישהו חשוב (בעברית) - די בדבריו, אין צורך לחזור עליהם - גם אם שיניתם מילה. בתחנה אחת זה נפוץ במיוחד:

שדרן: "שר הביטחון אמר שפעולת ההשתלטות על הספינה הטורקית הייתה הצלחה מסחררת".
(כאן משדרים הקלטה של שר הביטחון): "פעולת ההשתלטות של חיל הים על הספינה הטורקית היית הצלחה מסחררת ומוצלחת".

או שתאמרו מה הוא אמר, או שתשדרו את ההקלטה שלו. אין צורך בשניהם.

יוסף גרופי של כוורת (5, 4)

ובכן, היום הייתי ג'ירפת-על. לג'ירפת-על, כמו לשאר חיות העל, יש חרב חשמלית עם שלושה כפתורים, ויד אחורית שבאמצעותה לוחצים על הכפתורים. אגב, בתי הייתה גורילת-על, עם אותם אמצעים, אבל אם הופכים אותה מיד רואים שהיא דג-על. מובן שדג-על לא יכול לאחוז בחרב חשמלית - הרי אין לו ידיים - אבל אל דאגה! יש לו לשון חשמלית.
יצאנו לדרך, אנוכי ג'ירפת-העל, חמוש כאמור בחרב, ועצלן-העל. בדרך ראינו חבורת טי-רקסי-על, שגם להם חרבות חשמליות. בתחילה חשבנו שנאלץ להלחם בהם - וכמובן ננצח; אולם עד מהרה התברר שעצלן-העל דבר עם אותם טי-רקסים קודם לכן והם ידידינו. איזה מזל!
אלא שהטי-רקסים, כדרכם, רעבים. או, איזה יופי! בדיוק עבר בדרכנו עדר של זברות טעימות. הסתבר, שמספר הזברות בעדר שווה למספר הטי-רקסים, ועל-כן כל טי-רקס אכל זברה. הטי-רקסים שבעו, אבל אז נזכרנו שהזברות הם חברותינו. אין ברירה, נאלץ להמציא תרופה שתחזיר אותן לחיים. הנה, יש בידינו תרופה כזו, והיא אפילו טעימה. נהדר, הזברות בריאות ושלמות.
המממ.... הטי-רקסים עלולים להיות רעבים שוב.... נפנה את תשומת ליבם לעדר ההיפופוטמים הרעים שראינו בסביבה. גם שם, מסתבר, יש היפופוטם רע אחד לכל טי-רקס. אין סכנה לזברות.
(מה שסיפר לי בני [עצלן-העל] בוקר אחד בדרכנו לגן).

בבל"ת, שנו מומחים לחקר השפה (6)

שימו לב, הוספתי משמאל קישור לבלוג של תמר עילם גינדין, עברית וחיות אחרות. תמר היא דוקטור לבלשנות, כולל פרסית מוקדמת, וגם "אישה שאוהבת להיות בהריון", ולכן היא שימשה אם פונדקאית בהתנדבות - דהיינו, לא תמורת כסף (ייתכן כי בסופו של דבר הייתה העברת כספים, או לפחות תשלום עבור הבדיקות וכו', אבל בניגוד לאמהות פונדקאיות רבות, זו לא הייתה מטרתה). כפי שהיא אומרת, ככל הנראה מצבה הכלכלי היה טוב משל בעלי הביצית והזרע.
לאחרונה היא כותבת גם טור "בלשנות כלכלית" ב- ynet, ואני פשוט נהנה מכתביה. אני שמח שגיליתי את הבלוג הזה אך לפני שבועות מספר.

אריאל הירשפלד, למשל, הוא אורח של חמש ושמונה, למשל (4, 5)

אומרים שכל מבקר ספרות הוא סופר כושל. החלטתי לנסות את התזה ההפוכה - בתוקף היותי סופר כושל, לנסות לבקר ספרות. הזיעה והמאמץ שהשקעתי שכנעו אותי שיש אמת באמירה: צריך להיות לפחות סופר כושל כדי להצליח כמבקר ספרות. ואת זה אני אומר בלי לדעת אם הצלחתי. כל מה שאני יודע הוא שסיימתי את הביקורת הראשונה. בהיותה, כחברותיה הפוטנציאליות העתידיות, כתובה בשפה האנגלית, פתחתי עבורה בלוג נפרד, כאן.

שיר אמריקאי מצץ גף ורש (4, 4)

The Donner Party הייתה קבוצה של משפחות שניסו להגיע לקליפורניה בשנת 1846, בראשית תקופת הבהלה לזהב. בשיאה מנתה הקבוצה 87 אנשים ב- 23 עגלות. בהגיעה לסיירה נבאדה, רכס הרים מושלג במזרח קליפורניה ובנבאדה, היא נלכדה בתוך סופת שלגים שלא אפשרה לה להמשיך. כמות המזון הדרדרה וכל הבקר נשחט, אך לא הספיק לכלכל את כולם. באמצע דצמבר עזבו עשרה גברים וחמש נשים את הקבוצה על נעלי שלג מאולתרות, במטרה להגיע למקום מבטחים ממנו תוכל לצאת משלחת עזרה - במרחק של 150 ק"מ. בדרך מת אדם אחד, והשאר נאלצו להשאירו ולהמשיך בדרכם. ללא מזון ובמזג אוויר אלים ואכזרי, שבעה נוספים מתו. בשלב זה פנו הנותרים לקניבליזם ואכלו את גופות חבריהם. הם המשיכו במסעם ולבסוף הגיעו, שני גברים וחמש נשים, לצדו המערבי של רכס ההרים.

ארבע משלחות הצלה יצאו מקליפורניה לחלץ את הקבוצה. הראשונה מצאה 52 אנשים תשושים ששרדו על עור בקר מבושל. היא העבירה 21 ניצולים לחוף מבטחים, והותירה, לעניות דעתי, 31 אנשים מאד ממורמרים. שבוע לאחר מכן הגיעה המשלחת השניה, ומצאה שחלק מהאנשים התחילו לאכול את המתים. היא הצילה 17 אנשים. חמישה מתו לפני שהגיעה המשלחת השלישית, שהצילה 4 ילדים (!) והותירה חמישה מאחור. המשלחת האחרונה הגיעה ב- 17 באפריל 1847 ומצאה ניצול בודד.

מסתבר שהסיפור המזעזע והמוזר הזה הוא אבן דרך בהיסטוריה האמריקאית, במובן שאותה Donner Party, שבראשה עמד אחד George Donner, זכתה לתהילת עולם בדמות קריאת אתרים ומקומות רבים על שמה - החל מ- Donner Pass, אותו מקום בו נתקעה הקבוצה, וכלה בנקודות ציון שונות בקליפורניה, יוטה ונבאדה - אגם דונר, פסגת דונר, גבעת דונר, מעבר דונר-ריד, פארק לאומי ע"ש דונר ועוד היד נטויה. כל מיני שאלות עולות מתוכו (מדוע לקחו את הילדים רק במשלחת השלישית?), ואפשר רק לדמיין את ההתייחסות לסיפור כזה בהיסטוריה הישראלית.

ורק כדי להשלים את התמונה - בשנת 2003 יצא הספר "Donner Party Cookbook". אמיתי, חפשו באמזון הקרוב למקום מגוריכם.

באיזו מפלגה מביעים תמיכה במסגרת ההליך הדמוקרטי? (6)

ועוד עניין בחירות קטן: באתר של ש"ס יש חלון מבזקים שמתגלגל אוטומטית, בדומה ל- ynet. אחד המבזקים מכריז:

"ביבי: אני קורא לכולם הצביעו ש"ס"

אח, כותרות, כותרות. קליק קטן והאמת המרה מתבררת: מדובר ביגאל ביבי, ח"כ לשעבר מטעם המפד"ל ואישיות מרנינה בהחלט. אבל המבזק את שלו השיג.

מה מבקשים פלסטינים שיוצאים לגמלאות? (4, 5)

אחת ולתמיד, ולכל אלה שמפקפקים: אין ביוזמת השלום הערבית הצהרה חד-משמעית על מימוש מלא של זכות השיבה. למתעצלים לחפש ולקרוא, עבדכם הנאמן טרח. את כל היוזמה, שאורכה פחות מעמוד ללא גלילה, ניתן למצוא בקלות ברשת, למשל כאן. הסעיף הרלוונטי, בתרגום חופשי (ההדגשה שלי):

[מועצת הליגה הערבית...קוראת לישראל לאשר/להצהיר על...] השגה של פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטיניים שעליו יוסכם בתאום עם החלטת האסיפה הכללית של האו"ם מס' 194.

שעליו יוסכם. "To be agreed upon". לא יותר.
הקטע המעניין מתוך החלטה 194 של האו"ם (שהתקבלה, אגב, ב- 11 בדצמבר 1948) - סעיף 11 (שוב, ההדגשה שלי):

[האסיפה הכללית] מחליטה שיש לאפשר לפליטים שרוצים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות כן במועד המוקדם ביותר המעשי, ושישולם פיצוי עבור הרכוש של אלה שבוחרים לא לשוב...

אפשר להניח (אם כי הפאראנוידים יראי האנטישמיות ימצאו גם בזה פגם) שהכוונה ב"לחיות בשלום עם שכניהם" איננה "לזרוק את שכניהם לים" (היא גם לא, אגב, "להפציץ את האמ-אמא של שכניהם"). אני גם לא רואה סיבה עבור ממשלה רווית ליברמניזם להסכים עם הסעיף, שהרי בקלות ניתן להסב את שאלון ה"האם אתה נאמן" ל"האם אתה מוכן לחיות בשלום". ההחלטה גם לא קובעת תאריך יישום מדויק, אלא מותירה את עניין המועד פתוח באמצעות מילת המפתח "practicable".
ההוכחה הניצחת לפוטנציאל האדיר הגלום ביוזמה היא, כמובן, התנגדותם של גורמי טרור, אה, סליחה, פטריוטים נאמנים, ליישומה. מדובר, כמובן, בחמאס ובליכוד, בחזבאללה ובמפלגת "ישראל ביתנו", בג'יהאד האסלאמי ובזה היהודי. הרי, מה תקומה תהיה לאותן מפלגות, איזו תקווה ואיך ילכדו את העם, אם "[מדינות ערב] יתייחסו לסכסוך הערבי-ישראלי כגמור" (סעיף 3a ביוזמה)?